פסק דין תאונת דרכים – נכות נפשית

ד.א.י

התובעת

ע”י ב”כ

עו”ד הרצוג צבי

נ  ג  ד

1 . מאיה יהודית

2 . איילון חברה לבטוח  בע”מ

הנתבעות

עו”ד קנדל אריה

ע”י ב”כ

פסק דין

מבוא

בפני תביעת התובעת, ילידת 17.9.57, פסיכולוגית חינוכית במקצועה, גרושה, בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה שארעה ביום 28.5.03 (להלן: “התאונה”).

התאונה הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “החוק”).

בסופו של יום, אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והמחלוקת שנותרה לדיון הינה בשאלת גובה הנזק.

פסה”ד ניתן לאחר ששמעתי בישיבת יום 31.3.08 את חקירתה הנגדית של התובעת, קראתי בעיון את תצהיר עדותה הראשית ואת המסמכים שהוגשו ע”י הצדדים וכן את תמצית סיכומיהם בכתב של הצדדים וטיעוניהם בע”פ בישיבת יום 17.6.08.

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יצויין אחרת.

דיון

הנכות הרפואית

לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נחבלה בראשה, ביד שמאל וברגל שמאל. למחרת היום פנתה התובעת לחדר המיון בבית החולים וולפסון, שם התלוננה, בין היתר, על כאבי ראש וסחרחורות. בבדיקות שבוצעו לתובעת, לא נמצאו ממצאים של ממש ובפרק האבחנות נכתב כי עסקינן בחבלת ראש לאחר תאונת דרכים. התובעת שוחררה מבית החולים עם הוראות להמשך מעקב רפואי וחופשת מחלה של שלושה ימים.

לאחר שחרורה מבית החולים המשיכה התובעת לסבול מכאבי ראש, הפרעות בזיכרון, הפרעות בריכוז, דיכאון והפרעה בשינה. התובעת לא עבדה במשך שלושה ימים, כפי שנקבע ע”י רופא חדר המיון.

בהמשך, נקבעה לתובעת תקופת אי כושר מלאה מיום 29.5.03 ועד ליום 25.6.03, מיום 2.7.03 ועד ליום 4.7.03, מיום 10.7.03 ועד ליום 25.7.03, מיום 11.8.03 ועד ליום 22.8.03. תעודות אי הכושר ניתנו בגין צליפת שוט, כאבים בזרוע, כאבי ראש ועוד.

התאונה הוכרה ע”י המל”ל כ”תאונת עבודה”. המל”ל הכיר בתקופות אי הכושר שנקבעו לתובעת עד ליום 4.7.03 ושילם לתובעת, באמצעות מעבידה, דמי פגיעה בגין תקופה זו.

התובעת טופלה בקופת חולים ע”י נוירולוג, אורתופד ורופא תעסוקתי אשר היפנה אותה לבית החולים לוינשטיין, שם נערך לה בחודש ינואר 2004 איבחון נוירופסיכולוגי ע”י ד”ר ירמי הראל, פסיכיאטר.

התובעת התלוננה בפני ד”ר הראל על כאבי ראש, סחרחורות, כאבי אוזניים, קשיי ריכוז וזיכרון, קושי בהתמצאות במקום, פריסטזיות בגולגולת ובידיים, סף תסכול נמוך, רגזנות ועצבנות. כן התלוננה התובעת כי הינה מרבה לבכות, קשיים בשינה, תיאבון מוגבר שהביא להשמנתה וכן כי הינה נפגשת פחות עם חבריה. בפרק הבדיקה הפסיכיאטרית נכתב: “נראית כפי גילה, מודע והתמצאות תקינים, אין אי שקט פסיכומוטורי, עניינית ומשתפת פעולה. אפקט מגוון, חייכנית למרות שמדווחת על מצוקה, נראה שיש לה צורך להביא את הדברים באופן מאורגן ובשליטה, אין הפרעה בקצב ומהלך החשיבה, בתוכן עסוקה בקשייה הרגשיים והקוגניטיביים מאז התאונה, אין תכנים דכאוניים, אין מחשבות אובדניות, שוללת הפרעות בפרספציה, שיפוט המציאות תקין”. ובפרק הסיכום נקבע כי התובעת: “…סובלת מהפרעות קוגנטיביות ורגשיות בעקבות תאונה זו המתאימים למצב שלאחר צליפת שוט (WAD). זקוקה לאיבחון נוירופסיכולוגי וטיפול נפשי”. כן הומלץ על טיפול נפשי בדחיפות ואבחון נוירופסיכולוגי מלא ובעקבותיו טיפול קוגניטיבי במידת הצורך.

ביום 19.6.05 נבדקה התובעת ע”י הוועדה הרפואית במל”ל אשר קבעה כי בתחום האורתופדי לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות בגין התאונה, וכן כי לא נותרה לתובעת נכות נוירולוגית בגין התאונה.

בסוף חודש יוני 2004, החלה התובעת בקבלת טיפול פסיכולוגי, על בסיס חד-שבועי. בחודש אוקטובר 2004, בוצע לתובעת איבחון נוירופסיכולוגי בבית החולים לווינשטיין ע”י הגב’ שרה גלק, פסיכולוגית שיקומית. בדו”ח נכתב: “חשוב לה להיות בשליטה וכעת אינה מצליחה לשלוט על העניינים כמקודם. ניכר חשש גדול מפני כשלון ותגובה חרדתית משמעותית, שלעיתים מלווה בבכי, כאשר נתקלת בקושי. נראית כי כעת מרגישה מתח רב לעמוד אל מול הדרישות התובעניות בעבודתה.

סיכום: מדובר אשה בת 46, פסיכולוגית חינוכית בכירה, שנפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל ב-28.5.2003. לא דווח על אובדן הכרה… מאז התאונה חשה שינוי ביכולותיה הקוגניטיביות והרגשיות. באבחון הנוירופסיכולוגי הנוכחי לא נמצאו קשיים בתפקודים הבסיסיים של תפיסה חזותית הכוללת זיהוי דגמים ותפיסת עומק. התמצאות מרחבית וביצוע של מטלות מרחביות היו תקינים. המהירות הפסיכומוטורית בגבולות הנורמה, והתהליכים הניהוליים נראים שמורים. במשימות הגרפומוטוריות הביצוע אימפולסיבי ולא מוקפד. יכולת הלמידה והזיכרון תקינים, אם כי מושפעת באופן שלילי מגורמים קשבים ורגשיים כגון עומס מידע, מוסחות פנימית וחרדה. נמצא קושי בזכירה של חומר חזותי לטווח הארוך, אך על שאר מטלות הזיכרון הביצוע היה תקין. פתרון בעיות לוגיות בכתב נראה תקין, אך נמצא קושי בהתמודדות עם בעיות חשבוניות מילוליות בעל פה. בעזרת נייר ועיפרון, לעומת זאת, יכלה לפתור בעיות אלה, כך שהביצוע מושפע מהפרעה קישבית.

בתחום האישיותי רגשי ההתרשמות היא כי קיימת הצפה רגשית ניכרת בעקבות הטרואמה שחוותה בתאונה זו. בהתייחס לרקע הלימודי והתעסוקתי שלה נראה שעל אף שבמרבית התפקודים שנבדקו מתפקדת ברמה הממוצעת, מאז התאונה חלה ירידה תפקודית יחסית לרמה הפרומורבידית המשוערת. הירידה קשורה להפרעות קלות בלבד הן בקשב והן בזיכרון החזותי שמתעצמות על רקע התגובה הרגשית הנלווית ופוגעת בתפקודה היומיומי. מומלץ על המשך טיפול נפשית”.

ביום 19.3.06, נבדקה התובעת ע”י הוועדה הרפואית במל”ל באמצעות ד”ר קליאן, פסיכיאטר. בפרק האבחנה נכתב: “מצב לאחר חבלה בע”ש צווארי, וכן תגובה הסתגלותית”. בפרק “סיכום ומסקנות” נכתב כי:”… הפוסק עיין בחוו”ד פסיכיאטרית של ד”ר שליאפניקוב מיום 8.1.06 ולאור מסקנותיה ולאור תלונת התובעת, יש צורך בבדיקה נוירו-פסיכולוגית עדכנית… ולאחר מכן יסוכם ללא נוכחות”.

לערך בחודש אפריל 2006, נבדקה התובעת ע”י ד”ר זלוטוגורסקי, פסיכולוג קליני, אשר ערך לתובעת מבחנים נוירופסיכולוגיים על מנת לעמוד על תיפקודה הקוגניטיבי והנפשי. בפרק הסיכום נכתב כדלקמן: “לסיכום, מדובר באשה בת 48 שנפגעה בתאונת דרכים ב-28.5.03, עם שונות בין תת המבחנים, שמהווה ירידה משמעותית מתפקודה המשוער הפרה-מורבידי. יש לציין שתפקודה כעת מהווה (ירידה- ה.י) נוספת מהבדיקה שנעשתה בבית חולים לוינשטיין ב-2004. עדיין יש עדות לקשיים במטלות שדורשות sustained attention, קליטה של הגירוי הראשוני המורכב, הן המילולי והן הצורני, תהליכי למידה ו-complex problem solving skills.

להערכתי, מדובר בהפרעה הסתגלותית with depressive and anxious

features שגרמו בין היתר להנמכה בתפקודים החברתיים, המקצועיים

והבין אישיים. להערכתי, זקוקה להמשך טיפול תמיכתי, ובמידה שתפנה

לטיפול כזה יש לצפות להטבה במצבה. לכן הייתי ממליץ על אבחון חוזר

בעוד שנה”.

ביום 11.6.06, לאחר עיון בחוות דעתו של ד”ר זלוטוגורסקי, אשר אומצה ע”י הוועדה, ונוכח הזמן שחלף ממועד התאונה – נקבע כי נכותה של התובעת הינה סופית ובשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל”ל (קביעות דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן: “התקנות”). ייאמר כי התובעת לא עברה בדיקה נוספת על אף שלדבריה המשיכה בקבלת טיפול נפשי מחבריה לעבודה.

באשר להפעלת תקנה 15 לתקנות – אתייחס לכך בהמשך במסגרת הדיון בפרק הנכות התפקודית.

עיסוקיה של התובעת

התובעת שירתה בשירות קבע בצה”ל למעלה משש שנים ובתפקידה האחרון (בדרגת סרן) שירתה כראש מדור פסיכולוגיה בחיל התותחנים. מהתיעוד שצורף ע”י הנתבעת עולה, כי בשנת 1990 הוסמכה התובעת לעסוק בפסיכולוגיה, בשנת 1992 קיבלה התובעת רישיון כמומחית בפסיכולוגיה חינוכית ובשנת 1999 קיבלה רישיון כמדריכה בפסיכולוגיה חינוכית.

“בשנת 1999 היה לה פריצת דיסק ולקחה פסק זמן מהעבודה (כשלוש שנים) עסקה במדיטציה ובבודהיזם” (ר’ פרק “מעברה כפי שסופר מפי הנבדקת” עמ’ 2לדוח הפסיכולוגית שרה גלק). רישום זה אינו מתיישב לכאורה עם מסמך “קורות חיים”.

ממסמך “קורות חיים” שהגישה התובעת בעת שביקשה להתקבל לעבודה בעיריית חולון, ניתן ללמוד כי החל בשנת 1995 שימשה כפסיכולוגית במרפאת נוער בעיריית רמלה; בשנים 1997 – 1999 שימשה כמנהלת המרכז הטיפולי באלקנה; בשנים 1992 – 1997 שימשה כפסיכולוגית באגודת ניצן בירושלים ובפתח תקוה.

בחודש אוקטובר 2002 התקבלה התובעת לעבודה כ”מ”מ מנהלת התחנה לשירות פסיכולוגי” בעיריית חולון, כמוגדר ב”הסכם אישי מיוחד” לתקופה שמיום 1.10.02 ועד ליום 31.7.03. הסכם זה הוארך ביום 12.8.03 כאמור במכתבו מאותו מועד של מר גדעון גבאי, סמנכ”ל תפעול ומנהלה בעיריית חולון.

ביום 25.8.03 החליטה ועדת הקבלה על מינוי התובעת כמנהלת השירות הפסיכולוגי לתקופת ניסיון של 12 חודשים. (ר’ מכתבו מיום 26.10.03 של מר גדעון גבאי).

ביום 22.8.04 נחתם עם התובעת “הסכם אישי מיוחד”. לתקופה שמיום 1.8.03 ועד ליום 31.7.04 וזאת כ”מנהלת התחנה לשירות פסיכולוגי” במקום ממלאת מקום.

עסקינן בחוזה מיוחד על כל המשתמע מכך והמקביל במהותו ל”הסכם בכירים” בשירות הציבורי. הסכם זה הינו לתקופה קצובה של שנה אחת, אך ניתן לסיימו טרם זמנו, בהודעה מראש של 3 חודשים.

כפי שעולה מתיקה האישי של התובעת בעיריית חולון, ביום 26.5.05 פנה מר אבינועם גרנות, ראש מינהל החינוך בעיריית חולון, לגורמים המוסמכים בעיריית חולון בבקשה לאישור פיטוריה של התובעת בקיץ 2005. במכתבו טען מר גרנות, כי:

“הגב’ ד.י אינה מתפקדת כראוי, כמנהלת, כמפעילת צוות גדול – הדברים נעשים שלא לשביעות רצוני.

לאחרונה יזמה גב’ ד.י שני מהלכים בעייתיים שיש בהם משום חוסר אתיקה מקצועית כמנהלת:

פעם אחת, כשהביאה לצוות משולב שדן בבעיה כלשהי – העתק מכתב של מנהלת בי”ס ‘רביבים’ המתלוננת על הפסיכולוגית העובדת בשפ”ח. זאת כדי לקדם ענייניה של הפסיכולוגית.

חשיפת מכתב זה בפני מי שאינם מורשים לעסוק בכך, היא פגיעה חמורה בכללי מינהל תקין, ופגיעה במנהלת בית הספר.

פעם שנייה, כשבפני אותו צוות משולב (שלושה פסיכולוגים וארבעה מנהלי מינהל נוספים) הודיעה הגב’ ד.י שהיא ‘איננה חושבת שהפסיכולוגים יבצעו את ההנחיה החדשה, והם יתחילו לעזוב את השירות’. זאת במקום לדון עימי כמנהלת כפיפה מול מנהלה.

גם בשיחת ההבהרה שערכתי לא הבינה גב’ ד.י מה פסול בהפצת המכתב החסוי שנכתב ע”י מנהלת בית הספר.

להפתעתנו הוציאה גב’ ד.י מכתב פיטורין לפסיכולוגית בשירות בניגוד גמור לסמכויותיה.

גב’ ד.י לא פעלה די למיטב שיפוטי, להסדיר מילוי מקום מהיר ומתן מענה למוסדות חינוך בהם חסרו פסיכולוגים (מסיבות שונות).

כמו כן, לא פעלה די לסייע בהטמעת רעיון מרכז האיבחון והטיפול הרשותי ‘מאור’ החדש – מרכז שהיא חברה בצוות ההיגוי שלו.

לפני כשנה החלטתי להפריד בין השפ”ח למחלקה לטיפול בפרט ולבטל כפיפות מנהלת השפ”ח למנהלת המחלקה. מנהלת השפ”ח הייתה כפופה ישירות לראש המינהל לאורך שנת התשס”ה.

לצערי, לא ראיתי שיפור או שינוי באופן התפקודי.

אין במכתב זה כדי להתעלם מדברים שנעשו ומיוזמות של הגב’ ד.י בטיפול בבנין השפ”ח, וברעיונות שביקשה לקדם. אין במכתב זה כדי להעריך ולשפוט אותה כפסיכולוגית מקצועית…”.

התובעת בעצמה וכן בא כוחה, (יוצגה לצורך הליך הפיטורין ע”י עו”ד אחר), הופיעו בפני ועדת הפיטורין, אשר החליטה לסיים את העסקתה בעיריית חולון. החלטת הוועדה נמסרה לתובעת ביום 31.8.05. הודעה בדבר החלטת הוועדה נמסרה לתובעת במכתבו של מר גבאי, שהודיעה כי “הוועדה נענית לבקשתך ולבקשת בא כוחך למשוך את מכתביו של ראש המינהל בעניינך מתיקך האישי.

חברי הוועדה מבקשים לציין, שאין הם נכנסים לטיעונים העובדתיים הן של ראש מינהל החינוך והן שלך לגבי האירועים השונים, אולם מאחר ונוצר משבר אמון בין ראש מינהל החינוך לבינך, הגיעה הוועדה להחלטה על הפסקת עבודתך בעיריית חולון.

הפסקת עבודתך תכנס לתוקף בתאריך 31.8.2005…”.

במקביל לעבודתה בעיריית חולון, שבגינה השתכרה התובעת בשנת 1995 כ-15,000 ₪ ברוטו לחודש, עבדה התובעת בעיריית רמלה כפסיכולוגית לייעוץ לנוער, בהיקף משרה של ארבע ש”ש והשתכרה סך של כ-4,000 ₪ ברוטו לחודש. התובעת החלה עבודתה ברמלה עוד בחודש יוני 1995. התובעת הועסקה במסגרת חוזה מיוחד, אשר הוארך מעת לעת. כפי שעולה ממכתבו מיום 23.12.04 של מר אופיר שמחי, מנהל פרויקט שיקום שכונות במשרד הבינוי והשיכון, צומצם היקף משרתה של התובעת מארבע ש”ש לשלוש ש”ש וזאת בשל אילוצי תקציב. עקב כך ירד שכרה של התובעת מכ-4,000 ₪ לכ-3,000 ₪ ברוטו לחודש.

עיון בתיקה האישי של התובעת בעיריית רמלה מעלה, כי העסקתה, (כמו גם של מספר עובדות נוספות), במסגרת פרויקט שיקום שכונות היתה תלויה, בין היתר, בתיקצוב שכרן ע”י משרד השיכון במסגרת פרויקט שיקום שכונות.

במכתבה מיום 16.8.05 של הגב’ שרה הדר, אחות מפקחת נפתית במשרד הבריאות, שנשלח למר אופיר שמחי, הומלץ על הפסקת עבודתה של התובעת וזאת לאחר שיחה שהתקיימה בינה לבין רופאת הנפה. במכתב נאמר, כי ההחלטה התקבלה מהטעמים כלדקמן:

“בשיחה הועלו מספר טענות כלפי א’.

יציאות לחופשה ללא אישור הממונה.

סירוב להעביר נתונים (אנונימיים) לגבי סוג הבעיות והטיפול בהן לצורך מעקב, בדיקת צרכים ומתן מענה הולם.

חוסר יוזמה ושיתוף פעולה עם צוות התחנה בהכנת סיכומים שנתיים.

אי ביצוע מטלות שסוכמו איתה: הנחיה בקבוצות, יישוג לתלמידי בתי הספר.

חוסר התחשבות בצורכי התחנה בעת יציאה ללימודים.

דווח של צוות התחנה על קשיים בתקשורת ותחושת התנשאות מצידה.

לטענות הנ”ל, נוסף אירוע שהתרחש בתאריך 8.8.05 שבו היה על צוות התחנה להתמודד עם נערה אובדנית.

א’ התקשרה לד”ר ברק, השאירה הודעה בתא הקולי, אולם לא השאירה מספר טלפון שבו ניתן לחזור אליה.

עד ליום השיחה בלשכה ב-18.5.05 לא התקשרה א’ אל גילי (האחות) לברר לשלומה של הנערה (יש לציין שהמידע על האיום של הנערה בהתאבדות כן הועבר לבריאות הנפש ולרווחה).

לאור כל האמור לעיל, הנני ממליצה על הפסקת עבודתה של גב’ ד.י בתחנת ייעוץ לנוער…”.

התובעת סיימה את עבודתה בעירית חולון ביום 31.8.05 ואת עבודתה בעירית רמלה ביום 20.9.05.

התובעת קיבלה דמי אבטלה מיום 1.9.05 ועד ליום 31.7.06 בסך ממוצע של כ-4,500 ₪ לחודש.

ביום 1.8.05 התקשרה התובעת בהסכם עם משהב”ט ובסמוך לאחר מכן החלה לשמש כפסיכולוגית מטפלת בילדים ממשפחות שכולות במסגרת אגף ההנצחה למשפחות שכולות במשרד הביטחון. היקף עבודתה של התובעת הינו חלקי בלבד ומשתנה בהתאם לכמות המטופלים המופנית אליה על ידי האגף. שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2007 מעבודה במשהב”ט, עמד על כ-2,700 ₪ ברוטו לחודש.

בחודשים ינואר-פברואר 2008 עלה היקף עבודתה של התובעת מ-5 שעות שבועיות ל-7 שעות שבועיות ושכרה נע בין 5,800 ₪ ברוטו לכ-6,400 ₪ ברוטו. בחודש מרץ 2008 שב וירד היקף עבודתה של התובעת להיקף העבודה בשנת 2007.

במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, ביקש ב”כ הנתבעת להשמיע בפני התובעת ובפני ביהמ”ש קלטת של שיחה שהתנהלה בינה לבין חוקר מטעם הנתבעת. בטרם הושמעה הקלטת, נשאלה התובעת ע”י ב”כ הנתבעת האם בנוסף לעבודתה עבור משהב”ט היא מעניקה שירותים פרטיים ללקוחות כלשהם. בתשובתה אישרה התובעת כי ביצעה “אולי פעם אחת יכולה לעשות אבחון באופן פרטי כסף שחור. הרבה נותנת פרובונו” (עמ’ 26 לפרוטוקול), ובהמשך אישרה כי היא גובה סך של 1,500 ₪ לאבחון, כי ביצעה אבחונים ספורים נוספים וכי “לפעמים האבחון מוליד הדרכת הורים או פסיכותרפיה ואז 50% אני עושה פרובונו ו- 50% משלמים ההורים… 200 ₪ לשיחה”. כמו כן אישרה התובעת כי משפחה אחת נמצאת בטיפולה מאז חודש אוקטובר- נובמבר 2007 וכי “… זה ילד שמגיע פעם בשבוע ומחצית מהזמן זה פרובונו” (עמ’ 28 לפרוטוקול).

בהמשך נשאלה התובעת בעניין זה על ידי ביהמ”ש:

שאלה: לגבי הטיפולים הפרטיים או האבחונים – למה לא הוזכר או בתצהירך או היום בפתח הישיבה ?

תשובה:  אני שיתפתי את העורך דין פעמיים אפילו הבוקר. אמרתי לו שלפעמים אני עושה זאת. נאמר לי כי זה לא קשור    אפילו הבוקר דנו בזה מיוזמתי שיתפתי את העו”ד והוא אמר שזה לא העניין זה לא קשור. לא בכך מדובר” (עמ’ 33 לפרוטוקול).

נוכח תשובותיה של התובעת, חזר בו ב”כ הנתבעת מכוונתו להשמיע את הקלטת ולהעיד את החוקר.

עד כאן הממצאים והמסקנות בדבר עיסוקי התובעת במרוצת השנים.

אביא להלן בקצרה את טיעוני ב”כ בעלי הדין.

תמצית טענות התובעת

קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים בשאלת השלכות נכותה של התובעת על עיסוקיה ותפקודה לאחר התאונה. לדעת ב”כ התובעת, במאזן ההסתברויות נוכח פיטוריה של התובעת והתיעוד המהווה חיזוק של ממש לטענותיה בדבר הקשר שבין פיטוריה מתפקידי ניהול לבין התאונה – יש לפצותה בגין מלוא אובדן ההשתכרות שנגרם לה בין השכר שהשתכרה עובר לתאונה לבין השכר שהינה משתכרת מאז פיטוריה.

מחוות דעתו של ד”ר זלוטוגורסקי עולה באופן ברור כי חלה החמרה של ממש במצבה הנפשי של התובעת. ועדת הרשות במל”ל, אשר נפגשה עם התובעת, הגיעה אף היא למסקנה כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, ואכן הוועדה הרפואית במל”ל אימצה החלטה זו.

לשיטת התובעת, שכרה הממוצע עובר לתאונה בעיריית חולון הסתכם בכ- 15,000 ₪ ברוטו לחודש ושכרה בעיריית רמלה הסתכם בכ- 4,000 ₪ ברוטו לחודש. סה”כ השכר בשני מקומות העבודה הסתכם בכ- 19,000 ₪ ברוטו לחודש, בשערוך למועד פסק הדין כ- 20,000 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס הכנסה, (לפי שיעור מס לגרושה ללא  ילדים) – כ- 16,000 ₪ נטו.

מאז התאונה משתכרת התובעת סכומים נמוכים באופן ניכר. כתוצאה מכך הפסדי התובעת מגיעים לכדי 13,000 ₪ נטו לחודש בשנת 2007, ובשנת 2006 מגיעים לכדי 14,000 ₪ נטו לחודש.

לאור האמור לעיל, לדעת התובעת יש לפסוק לה פיצוי לעבר בהתאם להפסדים בפועל מאז התאונה ועד למועד פסק הדין, ובאשר לעתיד יש לפסוק לה פיצוי בשיעור של כ- 8,000 ₪ לחודש עד הגיעה לגיל 67. בנוסף, יש לפסוק פיצוי בגין אובדן פנסיה וכן עזרת צד שלישי בעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד ובסה”כ כ- 2,000,000 ₪.

תמצית טיעוני הנתבעת

לטענת ב”כ הנתבעת, ד”ר זלוטוגורסקי, המליץ בדו”ח מיום 7.5.06, כי התובעת תמשיך בקבלת טיפול תמיכתי ובמידה ותפנה לטיפול כזה, יש לצפות להטבה ולכן המליץ על אבחון חוזר כעבור שנה. משהתובעת לא פעלה להקטנת נזקה – יש לזקוף זאת לחובתה.

התובעת הועסקה בעיריית חולות במסגרת הסכם אישי מיוחד” שהוארך לתקופות קצובות. התובעת פוטרה מעבודתה כשנתיים לאחר אירוע התאונה בשל משבר אמון, התנהגות לא אתית וחריגה מסמכויות.

באשר לסיום עבודתה של התובעת בעיריית רמלה – הדבר נעשה על רקע בעיות אתיות וחוסר אמון, ומשכך פוטרה התובעת בהסכמה.

אין כל קשר בין פיטורי התובעת כשנתיים ימים לאחר התאונה לבין התאונה.

התובעת נאלצה להודות במהלך חקירתה הנגדית כי הינה מפעילה קליניקה פרטית ועובדת ב”שחור”, תוך הסתרת הכנסותיה אלה משלטונות המס ומביהמ”ש.

לא היתה מניעה לתובעת לפתוח קליניקה פרטית, בסמוך לאחר סיום עבודתה בעיריית רמלה וחולון ולשמש כפסיכולוגית, כפי שעבדה בעבר.

יש להביא בחשבון כי התובעת מקדישה את זמנה ללימודים אקדמיים בתחום הצילום ועושה חייל בתערוכות. משכך, בסיכומו של דבר עולה כי אורחותיה ועיסוקיה של התובעת מאז התאונה, אינם עולים בקנה אחד עם נכותה הרפואית שנקבעה בגין “תגובה הסתגלותית” והגבלה בינונית של ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.

נכותה התפקודית של התובעת אינה עולה על מחצית הנכות הרפואית. יש לחשב את הפיצוי על בסיס השכר שנקבע על ידי המל”ל.

אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר, שכן התובעת רשאית לקבל החזר מהמל”ל. כך גם באשר לטיפולים פסיכולוגיים.

אין מקום לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, הן משום שאין תשתית רפואית לכך והן משום שלא הובאה ראייה בעניין זה.

סה”כ הפיצוי שיש לפסוק לתובעת מסתכם בכ- 100,000 ₪, וממנו יש לנכות את תשלומי המל”ל העולים באופן ניכר על סכום זה. התובעת אף לא זכאית לפיצוי בשיעור של 25% מנזקה, שכן לא שלחה הודעה בדואר רשום למל”ל בדבר ההליך המשפטי.

ממצאים ומסקנות בגובה הנזק

עיסוקי התובעת

מפרק עיסוקי התובעת עולה, כי משנת 1997 ועד לשנת 1999, עבדה בו זמנית בעיריית רמלה ובאלקנה. בשנים שקדמו לעבודתה באלקנה, עבדה התובעת באגודת ניצן בירושלים ופ”ת. בכל אחד מהמקומות עבדה התובעת במשרה חלקית בלבד. יוזכר כי קיים רישום שבעקבות תאונת דרכים משנת 1999, (ככל הנראה הכוונה לתאונה משנת 1994), התובעת “לקחה פסק זמן מהעבודה (כשלוש שנים)” כפי שעולה מהמסמך שנערך ע”י הפסיכולוגית הגב’ גליק. לא הוברר האם עסקינן ברישום שגוי אם לאו. יחד עם זאת, מסמך זה הוגש ע”י התובעת וללא הסתייגות.

מהתיעוד שהוגש עולה כי משנת 1999 ועד לתחילת עבודתה בעירית חולון בחודש אוקטובר 2002, (כלומר תקופה של 3 שנים), עבדה התובעת בעיריית רמלה בלבד בהיקף משרה חלקי של 4 ש”ש ומכאן כי השתכרה בתקופה זו סך של כ-4,000 ₪ ברוטו לחודש בלבד.

תפקידה של התובעת בעיריית חולון, היה למעשה תפקידה הניהולי הראשון, בהתעלם מתפקידה האחרון בשירות קבע בצה”ל, כראש מדור פסיכולוגיה בחיל התותחנים. (באלקנה שימשה התובעת כמנהלת המרכז הטיפולי, אך יש להניח כי עסקינן בעיקר בתפקיד מקצועי כפסיכולוגית, יותר מאשר בתפקיד ניהולי).

התובעת החלה לעבוד בעיריית חולון, בתחילה כממלאת מקום מנהלת התחנה לשירות הפסיכולוגי וכשנה לאחר מכן, כמנהלת התחנה לשירות הפסיכולוגי וכל זאת, לתקופות קצובות, בהתאם להסכם אישי מיוחד שנחתם עמה אחת לשנה.

התובעת מבקשת, כאמור, לפסוק לה פיצוי על בסיס שכרה בעיריית חולון ובעיריית רמלה גם יחד, המגיע לכדי כ- 14,000 ₪ נטו לחודש נכון למועד פסה”ד. יוזכר כי שכרה של התובעת בעיריית רמלה, (לאחר קיצוץ בהיקף משרתה מאילוצי תקציב בלבד), הסתכם בסך של כ- 3,000 ₪ ברוטו לחודש בלבד וכי הקיצוץ אינו קשור לתאונה.

לכאורה, משנחתם עם התובעת ביום 1.8.03 הסכם אישי מיוחד, והיא החלה לעבוד כמנהלת התחנה ולא רק כממלאת מקום מנהלת התחנה – משמע, כי היתה שביעות רצון מעבודתה במהלך השנה הראשונה שקדמה לתאונה. הצדדים לא זימנו לעדות את מי ממעסיקיה לשעבר של התובעת בעיריית רמלה ובעיריית חולון. שני הצדדים נסמכים על אותם מסמכים – אולם מבקשים להסיק מסקנות שונות.

מהתיעוד עולה, כי התובעת פוטרה מעיריית חולון בשל כמה טעמים: העדר אתיקה מקצועית כמנהלת; העדר סמכותיות; פיטורי פסיכולוגית בניגוד לסמכויותיה; לא נתנה מענה כמנהלת למוסדות חינוך שתחת פיקוחה ועוד.

בעיריית רמלה עבדה התובעת כפסיכולוגית. התובעת פוטרה מהטעמים כדלקמן: הפרת משמעת; חוסר יוזמה ושיתוף פעולה עם צוות התחנה; אי ביצוע מטלות; העדפת צרכיה האישיים על פני צרכי התחנה; קשיים בתקשורת עם צוות התחנה ותחושת התנשאות כלפיהם; העדר תגובה מקצועית לאירוע חריג שאירע.

מכאן עולה, כי פיטורי התובעת משני מקומות העבודה הנ”ל לא נעשו על רקע קשיי ניהול בלבד, אלא גם על רקע מקצועי/אתי. יש להניח כי התאונה תרמה לפיטורין אלו, במיוחד בהתחשב בעובדה כי התובעת עבדה בעיריית רמלה במשך כ- 8 שנים עובר לתאונה, (בהנחה שאכן עבדה לאחר התאונה מ/נת 1994/9), וכי פוטרה כשנתיים לאחריה. משכך, יש להניח, כי ככל שהדבר נוגע לפיטורי התובעת מעיריית רמלה –  סביר כי תרומת התאונה לטעמים שהביאו לפיטוריה אלו, היתה נכבדה יותר מהטעמים שאינם קשורים לתאונה, אשר אף הם הביאו לפיטוריה.

באשר לפיטורי התובעת מעיריית חולון – הנני סבור כי לא ניתן לקבוע כי קשיי הניהול נגרמו בעיקר בגין התאונה. מאז שחרורה מצה”ל בשנת 1992, כ- 11 שנים לפני התאונה, לא עסקה התובעת בתפקידי ניהול ועל כן, קשה ללמוד על כישוריה אלו. (כאמור, איני סבור כי העבודה באלקנה היתה תפקיד ניהולי).

התובעת משתכרת כיום שכר שאינו נופל מהשכר שהשתכרה בעיריית רמלה, וזאת אף מבלי להביא בחשבון את הכנסותיה הלא מוצהרות. יחד עם זאת, שכר זה נמוך באופן ניכר מהשכר שהשתכרה בעיריית חולון ורמלה גם יחד.

להערכתי, נוכח תקופת הזמן הקצרה יחסית בה עבדה התובעת בעיריית חולון, ובהתחשב בכך שעסקינן בחוזה מיוחד המתחדש מידי שנה – יש להביא בחשבון באופן חלקי בלבד את הכנסתה בעיריית חולון כבסיס לחישוב אובדן השכר לעתיד. ייאמר כי עסקינן בחוזים לתקופות קצובות ואין רבותא כי התובעת היתה ממשיכה לאורך זמן לעבוד בתפקידי ניהול. יתרה מכך – לא ניתן להתעלם מעיסוקי התובעת עד לחודש אוקטובר 2002 וזאת גם אם לא נביא בחשבון את האפשרות כי לא עבדה במשך כ-3 שנים.

להערכתי, התובעת יכלה לעשות יותר לביתה ולשיקומה התעסוקתי, ולא מצאתי כל מניעה מדוע לא יכלה לפתח יותר את עיסוקיה באופן פרטי. כן יש להביא בחשבון כי התובעת החלה להקדיש מזמנה ללימודים אקדמאיים אותם החלה בחודש אוקטובר 2006.

לאור כל האמור לעיל, הנני סבור כי יהיה זה נכון להעריך את כושר השתכרותה של התובעת נכון למועד פסה”ד ב-10,000 ₪ נטו לחודש.

הנכות התפקודית

המונח “נכות תפקודית” מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מכל הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל.

אחוזי הנכות  אינם  מהווים בהכרח  ראיה  לאובדן  מקביל  של  הכושר  לתפקוד יומיומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת  שיעור  הנכות  התפקודית  אינה  מהווה  סוף  פסוק  באשר לשיעור הפגיעה

בכושר השתכרותו  של  הנפגע  המסוים. יתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה.

מהדוחות הנוירופסיכולוגיים ובמיוחד מהדוח שנערך ע”י ד”ר זלוטוגורסקי עולה לכאורה ירידה משמעותית בתפקודי התובעת, אך יש להביא בחשבון כי הועדה  הרפואית במל”ל סברה שאין לקבוע נכות העולה על 10%. כן יש לזכור כי הועדה קבעה נכות לצמיתות חרף הערכת ד”ר זלוטוגורסקי כי ייתכן שיפור במצבה התפקודי של התובעת בעקבות טיפול נפשי שהמליץ כי תמשיך לקבל. מטעם זה המליץ ד”ר זלוטוגנסקי על בדיקה חוזרת בחלוף שנה.

כאמור, לשיטת התובעת היא אכן פעלה להקטנת נזקיה וקבלה מחבריה לעבודה את הטיפול הנפשי המומלץ. אם כך – לכאורה היה מקום לבדיקה חוזרת בתקווה  שחלה הטבה במצבה הנפשי של התובעת.

לאור כל האמור לעיל ותוך שהנני מביא בחשבון את הפער הגדול שבין השתכרויות התובעת ערב התאונה להשתכרויותיה לאחר פיטוריה ואת הפעלת תקנה 15 ע”י המל”ל – מצאתי כי יהיה זה נכון להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 15% ועל פיו יחושבו מרבית נזקיה לעבר ולעתיד.

הפסד השתכרות לעבר

לאחר התאונה, נעדרה התובעת מעבודתה בעיריית חולון ובעיריית רמלה. בעיריית חולון שולם שכרה של התובעת באמצעות המעביד, ודמי הפגיעה שולמו למעביד. באשר לעבודת התובעת בעיריית רמלה – מהתיעוד שהוגש עולה, כי התובעת נעדרה מעבודתה זו ב- 2.6.03 וב- 16.6.03 בלבד. על כן הנני פוסק לתובעת בפריט זה, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 500 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה”ד.

התובעת לא עבדה כשנה תמימה לאחר פיטוריה. איני סבור, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן השתכרות מלא בגין תקופה זו. יאמר כי התובעת קיבלה דמי אבטלה. יש להביא בחשבון כי התובעת נדרשה לתקופת הסתגלות לצורך מציאת עבודה ועל כן, הנני פוסק לתובעת, על דרך של אומדנה,  בגין התקופה שעד ליום 1.9.06, פיצוי בסך של 35,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין, וזאת לאחר שהבאתי בחשבון באופן חלקי את דמי האבטלה שקיבלה התובעת בתקופה זו.

בגין התקופה שמיום 1.9.06 ועד ליום 30.6.08, הנני פוסק לתובעת סך של 1,500 ₪ לחודש וסה”כ 33,000 ₪.

סה”כ הפסד ההשתכרות לעבר 68,500 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

התובעת הינה כיום כבת 51 ועד לגיל 67 נותרו לה כ-16 שנות עבודה. על בסיס הפסד של 1,500 ₪ לחודש, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד, בסך של 231,280 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים

בעת עבודתה בעיריית רמלה ובעיריית חולון, שולמו לתובעת תנאים סוציאליים. התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בסכום של כ- 200,000 ₪, אשר חושב על בסיס שכרה של התובעת בעיריית חולון. התובעת עתרה לפסיקת פיצוי, על בסיס הפסד, בסך של כ- 1,300 ₪ לחודש.

לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לפיצוי בפריט זה.

יש להביא בחשבון כי ההפרשות לפנסיה מתבצעות על חשבון המעביד באופן שוטף, אולם בפועל התובעת זכאית להן רק בהגיעה לגיל הפרישה, ועל כן, יש להביא זאת בחשבון.

מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה פיצוי בסך 15,000 ₪.

נזק לא ממוני

בגין 10% נכות זכאית התובעת לפיצוי בסך של 15,419 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובעת מתגוררת לבדה. לא הובאה כל ראיה כי התובעת נזקקה, בגין התאונה, לעזרת צד שלישי בעבר. לא מצאתי כי יש מקום לפצות את התובעת בגין עזרת צד שלישי לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי לעבר ולעתיד

התובעת עותרת לפיצוי בסך של 7,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר עקב טיפולים נפשיים במרכז לנפגעי ראש בביה”ח לווינשטיין, תרופות מסוג אלטרון ולוריון, בדיקות וטיפולים. התובעת הגישה קבלות על סך 5,816 ₪. באשר להוצאות רפואיות לעתיד, עותרת התובעת לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין תרופות וטיפולים נפשיים.

אמנם, התובעת זכאית להחזר הוצאותיה מהמל”ל, שכן עסקינן ב”תאונת עבודה”. יחד עם זאת, בתוך עמי אני יושב וידוע לי כי המל”ל אינו משיב את מלוא ההוצאות.

אשר על כן, מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובעת, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 8,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

סיכום:    

הפסד השתכרות בעבר

68,500  ₪

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

8,000    ₪

הפסד השתכרות בעתיד

231,280 ₪

הפסדי פנסיה

15,000   ₪

נזק לא ממוני

15,419   ₪

סה”כ

338,199 ₪

הוצאות משפט

כאמור, במהלך חקירתה הנגדית הודתה התובעת כי מספר חודשים טרם מתן עדותה בביהמ”ש, החלה במתן טיפולים פרטיים, עליהם לא הצהירה בפני שלטונות המס, כמו גם בפני ביהמ”ש. יאמר כי תצהירה של התובעת נחתם ביום 15.3.07 ועל כן לבקשת בא-כוחה, התרתי לתובעת, במסגרת חקירתה הראשית, לעדכן בדבר עיסוקיה מאז חתימתה על התצהיר ועד למועד עדותה בביהמ”ש בישיבת יום 31.3.08.

התובעת, חרף ההזדמנות שניתנה לה לבקשתה, לא ראתה לנכון לעדכן מיוזמתה את ביהמ”ש ואת ב”כ הנתבעת בדבר עיסוקיה אלו, והיא עשתה זאת רק לכשהתחוור לה כי שאלותיו של ב”כ הנתבעת, אינן נשאלות בחלל ריק.

מסתבר כי התובעת סברה שעיסוקה הנ”ל רלבנטי למחלוקות שבין הצדדים ועל כן שיתפה את בא-כוחה בעניין זה בשתי הזדמנויות, כאשר האחרונה בהן – בבוקר תחילת ישיבת יום 31.3.08.

למרבה ההפתעה, ב”כ התובעת השיב לתובעת כי “… זה לא העניין זה לא קשור. לא בכך מדובר” (עמ’ 33 לפרוטוקול). דברי התובעת לא נסתרו ע”י בא-כוחה, אשר אף לא חלק עליהן.

כפי שהבעתי לא אחת את דעתי, בנסיבות מיוחדות, יש לפסוק לתובע שעילת תביעתו הינה על פי החוק – שכ”ט העולה על שכה”ט המקסימאלי הקבוע בתקנות (ר’ ע”א. (ת”א) 25915/04 קאסם לואיי נ’ מנורה חברה לביטוח בע”מ ואח’ 21.1.07אשר ערעור עליו בעניין זה, תלוי ועומד בביהמ”ש המחוזי). ר’ מנגד פסק דיני בת.א. (ת”א) 42867 אטלן רן נ’ איילון חברה לביטוח בע”מ (5.5.06), בו פסקתי שכ”ט בשיעור 8% בלבד בנסיבות פחות “חמורות”, מהנסיבות נשוא תיק זה.

אשר על כן, אף כי ב”כ הנתבעת לא עתר לפסיקה בשיעור הנמוך משכה”ט המקסימאלי – תשאנה הנתבעות בתשלום שכ”ט עו”ד בשיעור של 7% בלבד, בתוספת מע”מ.

אין בהחלטתי זו הבעת דעה באשר להשלכותיה, אם בכלל, על מערכת היחסים הכספית שבין התובעת לבא-כוחה.

ניכויים

אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לנכות את מענק הנכות שקיבלה התובעת מהמל”ל. תשלומי המל”ל מסתכמים בסכום של 162,583 ₪. (מאחר והפיצוי לתובעת חושב ללא ריבית יש לנכות את תשלומי המל”ל בלא ריבית).

סוף דבר

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 175,616 ₪ בצירוף שכ”ט עו”ד בשעור של 7% ובתוספת מע”מ. הסכומים הנ”ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסה”ד ועד לתשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט, כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד התשלום בפועל.

ניתן היום 29 ביוני, 2008 (כ”ו בסיון תשס”ח) בהעדר הצדדים.

Divi Theme Examples

עדכונים, מדריכים ופסקי דין 

פסק דין

פסק דין תאונת דרכים הולך רגל

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין תאונת דרכים באופנוע

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-00211904

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-מחלת-מקצוע-רעש-מזיק

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-עבודה-נפילה-מגובה

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-פיברומיאלגיה

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-הולכת-רגל

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-בדרך-לעבודה

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-נכות-נפשית

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-עבודה-מתקן-הרמה-חשמלי

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-נזקי-גוף-תאונת-מדרכה

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-2037-05-11

[/db_pb_slide]

פסק דין

פסק-דין-תאונת-דרכים-2037-05-11

[/db_pb_slide]

טפסים

טפסים ועדות רפואיות נכות מעבודה נכות כללית ביטוח לאומי

טפסים

טופס-הודעה-על-תאונת-דרכים-חברות ביטוח

כתב תביעה לדוגמה

כתב-תביעה-לדוגמא-תאונת-דרכים-נזיקין

שכר טרחה תאונות דרכים

שכר-טרחת-עורך-דין-תאונת-דרכים

כתב תביעה נזקי גוף

כתב-תביעה-לדוגמא-נזקי-גוף-נפילה במעלית

אישור משטרה תאונת דרכים

איך-מקבלים-אישור-משטרה לאחר תאונת דרכים

כתבה שלנו בכאן 11

 סטודנט תובע את המשטרה

כתבה שלנו במאקו

חלית-נפצעת-פנה-מיד-לעורך-דין

כתבה שלנו במאקו

מה-נחשבת-תאונת-עבודה

כתבה שלנו במאקו

מה-עושים-אחרי-תאונת-דרכים

המלצות תאונות דרכים

עורך-דין-תאונות-דרכים-המלצות

"כולם שווים בפני החוק אבל עורך דין טוב עושה את ההבדל"

הלקוחות ממליצים עלינו 

לאחר שנפלתי לבור ביוב פתוח, נקרעה לי הרצועה הצולבת בברך ימין. חבר המליץ לי על משרדו של עורך דין הרצוג.

מעבר לכך שקיבלתי פיצוי יפה, התהליך היה הרבה יותר מהיר ממה שחשבתי שיהיה, כאשר לאורך כל הדרך עודכנתי בנעשה בתיק.

נ.ד | נפל לבור ביוב

פניתי לעורך דין הרצוג בקשר לתאונת דרכים שהייתה לי. הטיפול היה מעל ומעבר, דאגה וליווי מהרגע הראשון, בהכוונה בדיווח התאונה למשטרה ועד לקבלת הפיצוי. קיבלתי מענה לכל שאלה שהייתה לי, והטיפול עצמו בתיק היה מקצועי מאוד.  

ללא ספק עו"ד הרצוג בעל מומחיות רבה בתחום, צוות המשרד נעים וזמין.

ש.ה | נפגעת תאונת דרכים

נקטעה לי אצבע יד שמאל בעבודתי במוסך רכב. חיפשתי בגוגל עורך דין והגעתי למשרדו של עו"ד צבי הרצוג. הייתי שבר כלי, פיזית ונפשית. במשרד קיבלתי יחס חם, והטיפול בתיק שלי נעשה בצורה חלקה.

ממליץ בלב שלם על עורך דין הרצוג למי שעבר תאונה.

מ.ל | נפגע תאונת עבודה

Accessibility