פסק דין – מחלת מקצוע – רעש מזיק 003381/04

התובע-  מר פ.א, יליד 26.7.55 (להלן,- “התובע”), הגיש תביעה זו כנגד הנתבעות, בעילה נזיקית, בעקבות ירידה בשמיעה וטנטון אשר נגרמו לו לטענתו עקב הרעש הרב אליו נחשף תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת 1.

            הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים.

טענות הצדדים –

לטענת התובע – הירידה בשמיעה המלווה בטנטון מתמיד מהם הוא סובל נגרמו כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת, בסביבה שיש בה מפלסי רעש מזיק הגבוהים מ-85  דציבל.

לטענתו, חשיפתו המתמדת לרעש היתה כתוצאה מהפרת חובה חקוקה ומהתנהגות רשלנית של הנתבעת, כי בשל אלה נגרמו לו נזקים רבים ונכות לצמיתות, וכי לפיכך חלה על הנתבעות החובה לפצותו בגינם.

הנתבעות הכחישו את אחריותן לנזקו של התובע, טענו שהתובע לא הוכיח רשלנות או הפרת חובת זהירות וכי על כן יש לדחות את תביעתו. לחילופין, חולקות הנתבעות על גובה הנזק לו טוען התובע, טוענות כי בפועל לא נגרם לו נזק בעין וכי בכל מקרה- תביעתו נבלעת בתקבולי המל”ל שקיבל בגין ירידה בשמיעה וטנטון.

א.         התובע לא צירף חוות-דעת של מומחה בטיחות לענין מפלסי הרעש שבמפעל

             הנתבעת 1.

ב.         בכתב התביעה, טען התובע כי בבדיקת רעש שנערכה במפעל ע”י המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית ביוזמתה ובהזמנתה של הנתבעת 1 נמדדו מפלסי רעש מזיק גבוהים מ-85 דציבל ברוב המחלקות ובמיוחד במחלקת משטחים בה עבד התובע.

            במסגרת ראיותיו- הגיש התובע דו”ח מסכם מיום 22.6.04 של המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וגיהות בדבר תוצאות בדיקות הרעש במפעל הנתבעת 1, אשר נשלח אליו במסגרת תצהירי תשובות לשאלונים שלה,  שסומנו ת/2.

ג.          כן מסתמך התובע- הן לענין האחריות והן לענין הנזק, על חוות-דעת מיום 18.4.04 של מומחה א.א.ג מטעמו- ד”ר ראובן בן טובים, אשר צורפה לכתב התביעה וסומנה כ-ת/3. ד”ר בן טובים מפרט בחוות-דעתו כי לצורך כתיבת חוות-הדעת עמדו בפניו מסמכים רפואיים שונים וכן רישום  מינוני רעש במפעל הנתבעת ע”י המכון הארצי לבריאות תעסוקתית מיום 5.2.02 (רישום שלא סומן כראיה). ד”ר בן טובים מפרט כי נכון למועד הבדיקה, התובע עובד אצל הנתבעת 1 מזה כ-11 שנה כמפעיל פטישי אויר, מסמור ומלגזות, וזאת בסמיכות למינוני רעש גבוהים – כשהוא מסתמך על רישום מינוני הרעש הנ”ל. עוד מציין ד”ר בן טובים כי אין בעברו של התובע מחלות ו/או טראומות בתחום הא.א.ג וכותב בהמשך כי “אין עוררין על כך שאופי ומקום עבודתו… מאופיין במפלסי רעש גבוהים… אפשר לראות בדו”ח המכון לתעסוקה… כאשר במירב איזורי העבודה מפלסי הרעש נעים בסביבות ה-DB 100, ובמשך כ-8-12 שעות בממוצע במהלך יממה”.

            ד”ר בן טובים מפענח את התמונה האודיומטרית סנסוריאלית דו צדדית סימטרית בתדרים הגבוהים, מפרט כי התובע מדווח על טנטון קבוע בשתי אזניו מאז 1998, וקובע כי לאור זאת, מקור נכותו של התובע, בשיעור של 10% לפי תקנה 72 (4)(2) II, הינו רובו ככולו פרי חשיפתו למינוני ומפלסי רעש בעשור האחרון, כאשר התמונה הקלינית הינה Bilateral noise indunced hearing loss with 4kh2 notch & bilaterat constant tinitus.

ד.         התובע נבדק גם ע”י מומחה מטעם הנתבעות, אשר בחרו בסופו של דבר, שלא להגיש חוות-דעת מטעמן. תחילה, בישיבה מיום 10.5.05 עמדה ב”כ הנתבעות על חקירתו של מומחה התובע כתנאי להגשת חוות דעתו וכן הודיעה כי היא מסכימה להעמיד את הנכות על 10% מבלי שיהא בכך הסכמה לענין הקשר הסיבתי לעבודתו של התובע אצל הנתבעת (עמ’ 5 לפרוטוקול). בהמשך- בהודעה כתובה על ידי ב”כ מיום 18.5.05, הודיע כי “במחשבה שניה אינו מבקש לחקור את ד”ר בן טובים על חוות-דעתו, וכן כי הסכמת הח”מ להעמדת נכותו של התובע 10% התבססה על שיחת טלפון שקיים הח”מ עם המומחה”.

ה.         לציין, כי המל”ל קבע לתובע 10% נכות רפואית בגין ירידה בשמיעה וטנטון והתובע אף קיבל מענק נכות עקב כך.

דיון-

שקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו וסבורתני כי קיימת אחריות מצד הנתבעות לנזקי התובע בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה, ואבאר.

6.         רבות נאמר בפסיקה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. די אם אזכיר בהקשר זה את דברי כב’ השופט ברק כבר בע”א 663/88 שיריזיאן יהודה נ’ לבידי אשקלון בע”מ, פד”י מזה 225, שלא נס ליחם:

“נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו… לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים… אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש. להלן דבריו בהקשר זה של כב’ השופט ד. לוין, בע”א 741/83 גוריון ואח’ נ’ גבריאל וערעור שכנגד, פ”ד ל”ט 271, 266,(4): ‘מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה”.

ר’ גם ע”א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ’ אסתר מרציאנו, פד”י לו (2) 592, בעמ’ 604; ע”א 371/90 חמוד סובחי נ’ רכבת ישראל, פד”י מז (3) 345, 349.

בבחינת הראיות שוכנעתי כי הנתבעת 1 הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית, ואבאר.

על המעביד לספק לעובדו אמצעי זהירות סבירים למניעת כל סכנה קיימת והצפויה להתרחש ולספק לו אמצעי מגון הדרושים לביצוע העבודה בביטחון (ר’ למשל: ע”א 10/88 עזרא מלכי נ’ ויקטור אפללו, פד”י מד (4) 813, בעמ’ 814).

תקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ”ד 1984 (להלן,- “התקנות”) מסדירות אמות מידה באשר לחובת המעביד בענין חשיפת עובדים לרעש מזיק. כך, תקנה 3 לתקנות הבטיחות מחייבת עריכת בדיקות סביבתיות:

“המעביד במפעל או מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק –

יערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת, את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך.

יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסים לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים.

ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה איזורי. על תוצאות הבדיקה כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנה לפחות…”

על פי תקנה 4 לתקנות הנ”ל, על המעביד לנקוט באמצעים להפחתת מפלסי הרעש הקבועים במקום העבודה או בתהליך העבודה.

“במקום העבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש גבוהים מאשר החשיפה המירבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה:

            1. יפחית באמצעים טכניים – הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי עבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת.

            2. יפחית את משך השהייה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר.

            3. יבדוק כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן, שרק החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום.

            4. יספק לעובדים ברעש מזיק אוזניים מתאימים ותקינים, שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם, השימוש במגיני האוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה 1 ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקד עבודה אזורי אחרת.

            5. יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר: אזור רעש מזיק – חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים, העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך”.

            על פי תקנה 5 לתקנות הבטיחות מחובתו של המעביד להדריך את העובדים:

            “המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בע”פ, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק”.

            על פי תקנה 6 על המעביד לדאוג לקיום בדיקות רפואיות קודם לתחילת העבודה ברעש לצורך קביעת התאמה לעבודה ברעש מזיק. כמו כן, קיימת חובה להיבדק בבדיקה חוזרת אחת לשנה לשם קביעת התאמה להמשך עבודה ברעש מזיק.

            “א. לא יועבד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית תוך חודש ימים, לפני תחילת העבודה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להתחיל לעבוד ברעש מזיק.

            ב. לא יועבד עובד ברעש מזיק אלא אם כן עבר בדיקה רפואית חוזרת, אחת לשנה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להמשיך לעבוד ברעש מזיק.

            ג. רופא מורשה ומפקח עבודה שהוא רופא רשאים להקדים את מועד הבדיקה החוזרת.

            ד. לא הופיע עובד לבדיקה רפואית חוזרת במועד שנקבע לו, ישלח השירות הרפואי המוסמך הודעה על כך למעביד, והעתק ממנה למפקח עבודה איזורי”.

            תקנה 10 לתקנות הבטיחות הנ”ל מטילה חובה על המעביד להסדיר את הבדיקות הרפואיות:

            “א. הבדיקות הרפואיות, בהתאם לתקנה 6, ייערכו לפי פניית המעביד לגבי עובד, בימים ובמועדים שיקבע השירות הרפואי המוסמך.

            ב. עובד חייב להתייצב, לצורך עריכת הבדיקות הרפואיות כאמור, בשירות הרפואי המוסמך בימים ובמועדים שנקבעו לו.

            ג. הזמן הדרוש לשם ביצוע הבדיקות הרפואיות יחשב לעובד חלק משעות עבודתו”.

בנוסף, עוסקת לשון התקנות בסוגי רעשים שונים, מגדירה מהו רעש מזיק ומהו משך זמן החשיפה המירבי המותר, כשהטבלה בתוספת השניה לתקנות קובעת כי במפלס רעש של 80 דציבל ניתן לעבוד במשך 24 שעות, ברעש שעצמתו 85 דציבל ניתן לעבוד במשך 8 שעות, וברעש שעצמתו 88 דציבל ניתן לעבוד ברציפות 4 שעות בלבד.

מן הכלל אל הפרט –

התובע, כאמור, לא צרף חוות-דעת מומחה בטיחות מטעמו, והוא מסתמך בין היתר על חוות-דעתו של ד”ר בן טובים אשר הסתמך, כאמור, בקבעו קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה שמצא אצל התובע ובין עבודתו, על בדיקת המוסד לבטיחות וגיהות משנת 2002. בדיקה זו לא הוגשה כראיה, ולכאורה – לא ניתן להסתמך עליה כבסיס לקביעת דבר קיומו של רעש מזיק במפעל הנתבעת 1. ואולם- בנתונים שהוצגו בפני מצאתי בסיס איתן לצורך מסקנה כאמור.

            כפי שפורט לעיל- התובע הגיש כראיה מטעמו תצהיר תשובות לשאלון של הנתבעות (שסומן ת/2) ובדיקת רעש משנת 2004 שצורפה אליו. לטענתו- ניתן ללמוד ממסמך זה את דבר קיומו של רעש מזיק במחלקה בה הוא עובד.

            אציין, כי התובע העיד (והנתבעות לא כפרו בכך), שעד לפני כחצי שנה עבד– באופן קבוע, גם שעות נוספות, כך שיש לקבל שעבד לפחות 8 שעות (אם לא יותר), מדי יום, באותה מחלקה בה הוא עובד מאז תחילת עבודתו במפעל, לפני כ-12.5 שנה ועד היום.

            הנתבעות לא הגישו בדיקות מפלסי רעש שנעשו במפעל  ולמעשה התנגדו להגשת הבדיקה משנת 2002 שהועמדה לעיונו של מומחה התובע, ד”ר בן טובים, ואשר עליה הוא הסתמך.

            בסופו של דבר, הוגשה במסגרת הראיות בדיקת מפלסי רעש מיום 22.6.04 אשר צורפה כאמור ל-ת/2.

בבדיקת סקר הרעש הנ”ל נמצא כי מפלסי הרעש במחלקת המשטחים שם עובד התובע, במדידה  ללא אטמי אוזניים, הינה בין 92 ל-103 דציבל, מעבר למותר על פי התקנות (85-88 דציבל לאותן תחנות, כמפורט באותה בדיקה- וביחס למשך החשיפה המותר בכל אחת מהן). יצויין כי יום עבודה של התובע הינו בן 8 שעות מדי יום, ללא שעות נוספות.

            כאמור, לא הוצגו בדיקות רעש קודמות ולטעמי- אי המצאתן פועלת במקרה זה לרעת הנתבעות. חזקה שלו היו בהן ממצאים המחזקים את עמדת המעביד, הן היו פועלות להגשתן ולכל הפחות- לא מתנגדות להגשת הבדיקה הקודמת על ידי התובע.

בנוסף, התובע עבד כל השנים במחלקה בתוך מפעל אשר ביחס אליה קיים יסוד סביר להניח, (גם אלמלא הנתונים דלעיל שב- ת/2),– שהתקיים בה מפלס רעש אסור או קרוב לאסור או אף רעש כבד שהתובע היה חשוף לו מתוקף תפקידו במפעל מזה שנים רבות.

נשאלת השאלה, האם הועמדו לרשות התובע אמצעי מיגון בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה, ובהקשר זה – האם, בהנחה שהועמדו לרשותו, האם הודרך לעשות בהם שימוש, כיצד היה בהם, אם בכלל, כדי להפחית את הרעש המזיק השורר במחלקה בה הוא עובד, וכן – האם הנתבעת 1 דאגה לאכוף את השימוש בהם ולפקח על כך.

            התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי לא קיבל הדרכה בדבר שימוש באמצעי בטיחות וכן כי אלה לא סופקו לו.

            בחקירתו הנגדית הודה התובע כי קיבל אזניות ואטמי אוזניים אך טען גם, כי עשה בהם שימוש (עמ’ 21 סיפא – עמ’ 22 רישא). ברם, בחקירה חוזרת, טען שקיבל אטמים לראשונה- לפני 3, 4 שנים בלבד.

בתצהיר תשובות לשאלון מטעם הנתבעות (ת/2) מאשר מנהל כ”א של הנתבעת 1 כי התובע  עובד ברעש, אך טוען כי עבודה זו מתבצעת לסירוגין ולא בכל שעות עבודתו. נטל ההוכחה לענין זה על הנתבעות והן לא הרימוהו.

            בנוסף- מבדיקת הסקר ת/2 הנ”ל עולה כאמור כי בכל מחלקת משטחים מפלס הרעש בעבודה ללא אטמים הינו מעבר למותר, כך שלא ברור לי ולא השתכנעתי כי יש במחלקה פינות עבודה שהרעש בהן הינו בגדר המותר.

            עוד טוען מנהל כ”א של הנתבעת 1 בתצהירו ת/2, כי התובע הוזהר בתחילת עבודתו בחברה בדבר הסכנה הטמונה בעבודה בחשיפה לרעש מזיק. משמע – הנתבעת 1 היתה מודעת – כבר ולפחות בחודש 10.93 (שאז התובע החל את עבודתו אצלה), כי קיים רעש מזיק במפעלה. בנוסף, נטען שם כי התובע קיבל ציוד מגן טרם תחילת עבודתו אצל הנתבעת 1, בדמותם של אזניות ואטמי אזניים.

יוצא איפוא, שלפנינו, לכאורה,  גרסה מול גרסה: זו של התובע כי לא סופקו לו אמצעי מיגון עד לפני כ-3, 4 שנים, וזו של הנתבעת 1 כי סופקו לו כאלה טרם עבודתו במפעל. אמנם- מחד, התובע לא הגיש חוות-דעת של מומחה לבטיחות שיצביע, בין היתר על קיומם או העדרם של אמצעי מיגון במפעל ומתי סופקו. בנוסף, לא זימן לעדות ולו גם אחד מבין 13 העובדים עמו במחלקה כיום, או לפחות אחד מאלה שאינם עובדים בה כיום (עדותו בעמ’ 18, כי בעבר עבדו עד 20 עובדים במחלקה). ואולם- מאידך, הנתבעת נמנעה מזימונם של עדים כלשהם מטעמה לרבות זימונו של הממונה על הבטיחות במפעל ככל שיש כזה, וכן נמנעה (ואף ניסתה למנוע) מהצגת בדיקות מפלסי רעש. זאת ועוד. גם אם  נקבל את גירסת התובע, הרי שהעיתוי של לפני כ- 3, 4 שנים שבו נקב התובע כמועד אספקת האטמים, מתאים, באופן מפתיע, למועד עריכת הסקר משנת 2002 שהועמד בפני ד”ר בן טובים (הגם שלא על כך הסתמכתי לצורך מסקנתי).

כמו כן- גם אם גירסת הנתבעת 1 שבתצהיר ת/2 בדבר אספקת אטמים ואזניות מתחילת עבודתו של התובע היא הנכונה,-  הרי שנטל ההוכחה כי סיפקה, אך גם כי פיקחה ואכפה את השימוש בהם- מוטל על כתפיה, וזה לא הורם.

בנוסף, לא הוכח על ידי הנתבעת 1 טיבם ויעילותם של האטמים שסופקו על ידה, בהנחה שאכן סופקו. משקבעתי כי הוכח שקיים במחלקה רעש מזיק, בהעדר כל ראיה מטעם הנתבעות בדבר תקינותם והתאמתם של אטמי האוזניים/האוזניות שסופקו לתובע, לא הוכח כי הם בגדר “מגיני אוזניים מתאימים ותקינים” (תקנה 4(4) לתקנות). לפיכך, הנתבעת 1 לא הוכיחה כי סיפקה לתובע אמצעי מיגון הולמים לאוזניו, וכן לא הוכיחה כי לא התרשלה בהקפדה על השימוש בהם.

לסיכום נקודה זו – אני קובעת כי הוכחת דבר קיומו של רעש מזיק, בצירוף מחדלי הנתבעות בדבר אי הוכחת דבר קיומם של אטמי אוזניים ו/או אי הוכחת טיבם ויעילותם ו/או אי הוכחת ההקפדה על השימוש בהם, מצביע על רשלנותה של הנתבעת 1.

חובתו של מעביד כלפי עובדיו אינה מסתיימת באספקה פיזית של אמצעי מיגון מפני נזקים אפשריים מאופיה של עבודתם. עליו להדריכם באופן סדיר ויעיל לענין זה, לפקח במישרין על אופן ביצוע העבודה ולוודא שהם נוקטים ומשתמשים כראוי ובכלל באמצעי הבטיחות שסיפק להם. (ר’ בהקשר זה, למשל, ע”א 707/79 וינר את טיקו ואח’ נ’ אמסלם, פד”י לה(2) 209, 212-211).

בנוסף על האמור לעיל- הנתבעות לא הוכיחו כי הנתבעת 1 קיימה איזושהיא מהחובות האחרות המוטלות עליה, כמעביד, על פי התקנות הנ”ל.

לפיכך אני קובעת כי הוכח במידה מספקת שהנתבעת 1 הפרה את החובות החקוקות  הקבועות בתקנות הבטיחות ברעש אשר הותקנו להגנתם של עובדים מסוגו של התובע.

הפרות אלה מקימות גם את חבותה של הנתבעת 1 בעוולת הרשלנות בנוסף להיותן עילת תביעה עצמאית.

הדבר מדבר בעד עצמו –

14.        למעשה- לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בשאלה זו, אך למעלה מן הצורך אבהיר כי גם בנושא זה עמדת ב”כ התובע מקובלת עלי.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע “בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.

חשוב לזכור כי כאן- לא מדובר בתאונת עבודה המתרחשת ברגע מסוים, אלא בחשיפה ממושכת לרעש ולא בהכרח ממקור רעש יחיד או מסוים.

במקרה כגון זה מתקיים מבחינת התובע התנאי הראשון “לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה” ומבחינת הנתבעת 1 שהינה האחראית לכל המתרחש במפעל מתקיים התנאי השני – “הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו”. ניתוח הממצאים בבדיקת הרעש והתקופה הרבה בה היה חשוף התובע לרעש מצביעים על הסתברות עדיפה לקיומה של התרשלות על פני ההסתברות להיעדרה. כך שגם מסיבה זו יש לראות את הנתבעת 1 ומבטחתה כאחראים לנזקים שנגרמו לתובע.

הקשר הסיבתי –

משויתרו הנתבעות על חקירתו של ד”ר בן טובים על חוות-דעת, וכן בשים לב למכלול הנתונים שבפני, ברי כי יש לקבוע שמתקיים הקשר הסיבתי בין רשלנותה של הנתבעת 1 (ו/או הפרת החובה החקוקה על ידה) ובין נזקו של התובע.

אשם תורם –

אני נוטה שלא להאמין לתובע בטענתו כי לא סופקו לו אמצעי מיגון אלא לפני 3, 4 שנים. התרשמתי כי התובע ניסה להאדיר את נזקו ולהפריז בו, הן בטענות בדבר השלכות הנכות לענין אפליה במקום העבודה והפסדי שכר (טענה שלא הוכחה, כפי שאפרט בהמשך), כאשר ניסה להסתיר את עברו הרפואי ובעיות גב מהן הוא סובל (עמ’ 18 ו-נ/1), וכן המנעותו מהבאת עדים זמינים להוכחת טענותיו.

            על פי תקנה 4 לתקנות הבטיחות וסעיף 204 לפקודת הבטיחות בעבודה (נ”ח), תש”ל- 1970, מחובתו של העובד להשתמש באותם אמצעי מיגון שנופקו לו על ידי המעביד.

            אולם – מאידך ומנגד, לא שוכנעתי (מאחר ולא הובאו ראיות מטעם הנתבעות כאמור), כי ניתנה הדרכה יעילה ומתאימה וכי היה פיקוח מתאים וכי נעשה וידוא שהתובע אכן משתמש באמצעי המיגון באופן שוטף.

            לפיכך- בנסיבות הענין שבפני, כאשר מדובר בהפרת חובה חקוקה כבסיס לחיוב המעביד בנזיקין (לאחר ששקלתי את כלל הנתונים שהובאו בפני בתיק זה), לא מצאתי, במקרה זה, ובנסיבותיו – לייחס לתובע אשם תורם.

הנזק –

הנכות הרפואית –

כמפורט לעיל, מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים, בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי מומחה התובע ד”ר בן טובים, אני מאמצת את האמור בחוות-דעתו וקובע כי לתובע נגרמה נכות בשיעור של 10% כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. נכות זו מתבטאת, על פי חוות-הדעת, בירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים ובטנטון מתמיד (הנתמך אודיולוגית).

לטענת התובע- יש להעריך את נכותו התפקודית בשיעור גבוה מנכותו הרפואית. לטענתו, הטנטון גורם לו להפרעות קשות בשנתו, בתפקודו היומיומי וכן בעבודתו. כן הוא טוען על כי מיום שהוגשו התביעה, הוא מופלה לרעה בעבודתו, דבר הבא לידי ביטוי, בין היתר, באי קבלת תוספת שכר וזאת בהשוואה ליתר עובדי המפעל.

מהידע השיפוטי המצטבר בנושא נזקי השמיעה והטנטון, ככל שמדובר בטנטון, אכן זהו מטרד מציק, הן בשעות הערות, והן בשעות הלילה- ככל שיש נדודי שינה או עייפות מצטברת. מאידך – שוכנעתי כי בחלק ניכר מהזמן לא נפגע תפקודו של התובע בשל ליקויי השמיעה. יש לזכור, כי על פי חוות-דעתו של ד”ר בן טובים, שמיעתו של התובע נפגעה בתדרים הגבוהים. בנוסף, חקירתו הנגדית של התובע נעשתה בקול מתון מבלי שלתובע היתה בעיה לשמוע ולהשיב לשאלות. כמו כן, התובע ממשיך ועובד באותו מקום, באותם תנאים, וגם ברעש, כך שיש להסיק כי הוא מצליח להתמודד גם עם ענין זה, חרף נכותו.

משכך – אני סבורה כי עיקר נזקו של התובע הינו בשל כאב וסבל בשל מטרד הטנטון שיהיה מנת חלקו לכל ימי חייו ואני מעריכה את הפיצוי בפריט זה בסכום של 36,000 ₪ נכון להיום.

באשר לאובדן השתכרות –

            התובע לא הפסיק את עבודתו בשל מגבלת השמיעה והטנטון. טענתו בדבר אפליה בעבודתו לא הוכחה ואף הופרכה, דווקא מתוך עדותו שלו.

            התובע נמנע מלזמן לעדות את מי מחברי ועד העובדים, את מי ממעסיקיו, לא זימן לעדות את מי מחבריו למחלקה בהווה (13 עובדים נכון להיום) ואף לא אחד מאלה שעבדו עמו בעבר ואינם עובדים יותר אצל הנתבעת 1 (עמ’ 18 לפרוטוקול, שם סיפר כי בעבר הגיע מספר העובדים לעד 20 איש).

            לא נעלמה מעיני טענת התובע (/ב”כ) כי לא זימן את מנהליו ו/או חבריו למחלקה מתוך חשש לעבודתו, אך טענה זו אינה עומדת לו ככל שהדבר נוגע לעובדים שאינם עובדים יותר במפעל.

            זאת ועוד. בחקירתו הנגדית של התובע “יצא המרצע מן השק”, כאשר הודה שעד לפני כחצי שנה ביצע שנ”ס (עמ’ 20). דהיינו – עד אמצע שנת 2005, בעוד שהתביעה הוגשה בחודש אפריל, שנת 2004! בנוסף – הודה כי אינו מבצע כיום שנ”ס מתוך בחירה אישית ומדעת: “אני אמרתי לא נותנים דירוג אז למה שאני אעשה שעות נוספות?” (עמ’ 21), ובעיקר – הוברר שעוד 3-4 עובדים עמו במחלקה לא הועלו בדרגה!

נוכח כל אלה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

אשר לעתיד – התובע כיום כבן 51 והוא ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה ובאותם תנאים. לו הייתי צריכה להעריך את נכותו התפקודית של התובע, הייתי מעמידה אותה על שיער של 5% (מאחר ומדובר כאמור בטנטון המלווה בירידה בשמיעה בתדירויות גבוהות בלבד). אוסיף ואבהיר עם זאת, כי גם לו מצאתי שהיא גבוהה יותר, איני סבורה שיש לפסוק במקרה זה פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד לפי חישוב אריתמטי, או לפי ההפרש שבין שכרו כיום לבין שכרו המשוער  באם יפוטר בעתיד הבלתי נראה לעין.

אציין, כי לא מצאתי בתלושי השכר הספורדיים שצורפו לתצהיר התובע תמיכה לטענת ב”כ כי שכרו החודשי הממוצע הינו כ-7,000 ₪ ברוטו ולמעשה הנתון המשתקף מהתלושים הינו נמוך יותר. מכל מקום – בשים לב למכלול הנסיבות, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר שעלולים להגרם לו בעתיד, על דרך  האומדנא. בהתחשב בשכרו, בגילו ובנכותו, הנני מעמידה סכום זה על סך של 23,000 ₪.

התובע טען בתצהירו להוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות וכן להוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. בסיכומיו – זנח ב”כ הובע דרישה זו. ממילא, מדובר בנזקי שמיעה מעבודה וכל הוצאה רפואית- לרבות נסיעות, ככל שיש כאלה (שכן לא צורפה אסמכתא לדרישת התובע), מכוסות על ידי המל”ל. לפיכך – אני דוחה את הדרישה בפריט זה.

ניכוי תקבולי מל”ל –

מכל סכום שייפסק יש לנכות את שווי תקבולי המל”ל שקיבל התובע, בסך 21,629 ₪ (עמ’ 18 לפרוטוקול), בצירוף הצמדה וריבית, מיום תשלומם לתובע ועד לניכוי בפועל.

סוף דבר:

הנני מחייבת את הנתבעות – יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 59,000 ₪ בניכוי תקבולי המל”ל דלעיל. כן תישאנה הנתבעות בהוצאות המשפט של התובע (אגרה, תשלום למומחה – כנגד קבלה, בצירוף הצמדה וריבית), ובשכ”ט עו”ד בשיעור של 20%% מסכום הפיצוי לאחר ניכוי ומע”מ כחוק.