פסק דין – תאונת מדרכה

ב.א

עו”ד הרצוג צבי

התובעת

נ  ג  ד

1 . עירייה בת ים

2 . איילון בע”מ – חברה לבטוח

ע”י ב”כ

עו”ד הדר דן

הנתבעות

פסק דין

כללי –

1.         בפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובעת – ב.א (להלן,- “התובעת”), עקב תאונה מיום 25.8.03 שהתרחשה, לטענתה, עת הלכה ברח’ ירושלים 40 א’ בבת ים. לגרסת התובעת (סעיף 4 לכתב התביעה), תוך כדי הליכתה “נתקלה במדרכה משובשת וכתוצאה מכך איבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה” (להלן,- “התאונה”).

2.         הנתבעת 1 (שתקרא להלן: “העירייה”) – מכחישה, בטענות חלופיות את עצם קרות התאונה, את עצם קיומו של מכשול, את האחריות להיווצרו, את הפרתה של חובת זהירות כלפי התובעת וכן את הקשר הסיבתי בין הפרה כזו, ככל שהיתה, ובין הנפילה. בנוסף – חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק.

            הנתבעת 2 היתה, בכל הזמנים הרלוונטיים, המבטחת באחריות צד ג’ של העיריה ולפיכך היא נכנסת בנעליה לצורך תביעה זו.

הראיות-

3.

א.         מטעם התובעת העידה היא עצמה. לטענתה – כפי שנשמעה בישיבת קדם-המשפט

             מיום 14.2.06 (נ/2) – התאונה אירעה לאחר שמסרה את נכדיה לכלתה אשר הגיעה

ברכבה וכי היתה בדרכה חזרה הביתה כאשר נפלה.

                        הכלה לא זומנה להעיד, אך לטענת התובעת, היא ממילא היתה ברכב בזמן התאונה ולא ראתה את רגע הנפילה (שם, עמ’ 2 למעלה).

ב.         ב”כ העירייה הסתפק בחקירה נגדית של התובעת ובהגשת מסמכים. ב”כ העירייה העלה בפני התובעת טענה לפיה מר מיכאל חג’ואן – בעל קיוסק הממוקם אל מול מקום הנפילה ומתחת לבית התובעת, מסר לחוקר העירייה כי נפלה פעמיים באותו מקום (עמ’ 10 באמצע). התובעת הכחישה זאת (עמ’ 11 רישא) וכאמור – מר חג’ואן לא זומן לעדות מטעם העירייה.

איזור התאונה –

4.         לתיק המוצגים מטעם התובעת צורפו תמונות אשר צולמו ביום 1.9.03 (מוצג מס’ 5, אשר סומנו גם כ-ת/2 א’-ג’). בתמונות נראה פס אדום-לבן המפריד בין מדרכה מרוצפת ובין משטח הנחזה להיות חלק מכביש.

            על המדרכה מוצבות “פטריות” בטון בהירות ועגולות, במרחק שאותו אני מעריכה בכ-60 ס”מ. חלק המדרכה הצמוד לשוליים הקרובים לפטריות על פי התמונות- משובש וכוללים מרצפות שקועות, בולטות, סדוקות.

            ממבט בתמונות ובפרט ב-ת/2 ב’, למראה העשב שצימח בחרכי המרצפות, הלכלוך וסוג השיבושים שבריצוף, אני מתרשמת כי מדובר במצב שהתקיים לאורך זמן, טרם הצילום, ולא בליקוי חדש.

            אציין עם זאת כי התמונות ת/2 צולמו מקרוב, ולא ניתן לראות בהן את פני האיזור בכללותו.

            מתמונה אשר צולמה ע”י חוקר הנתבעות (נ/3) ממרחק רב יותר וכונתה על ידו בשם: “מבט כללי על זירת האירוע”- ניתן לראות את איזור התאונה ולהתרשם הימנו. מהתמונה הנ”ל עולה כי פס “האדום-לבן” האוסר על חניית מכוניות לצדו מסתיים בסמוך לפטריה השניה משמאל ולפניה, כאשר לכיוון החלק במדרכה ששוליו אינם מקווקוים אדום-לבן סימן החוקר, בחץ, כי זה “מקום עצירתה של המכונית” (מכוניתה של הבת, יש להניח).

            בתמונה זו, אשר צולמה במועד כלשהו אחרי התאונה (ואחרי ת/2) ופותחה על גבי נייר רגיל,  קשה להתרשם במדויק ממצב המדרכה ליד שוליה– בכלל ובקרבת הפטריות- בפרט. עם זאת – מהמעט שניתן לראות, התרשמתי כי קיימים ליקויים – לפחות בסמוך לפטריה הראשונה משמאל וזו שמימינה, כאשר ליד הפטריה הראשונה משמאל ניתן לראות אבנים שבורות.

5.         א.         בישיבת קדם-המשפט מיום 14.2.05, סיפרה התובעת כי “אני נתקלתי באבן

              הבולטת כמו פטריה על המדרכה” ובהמשך טענה “אמרתי שלום והסתובבתי

            ללכת, עליתי על המדרכה ונתקלתי, אני מסמנת ב-X את מקום המדרכה בו

            נפלתי. נתקלתי במדרכה ונפלתי, לא נתקלתי בפטריה אלא במדרכה ונפלתי על

            הפטריה” (שם, עמ’ 1).

ב.         ב”כ העיריה ניסה, בחקירתו, להביא את התובעת לכך שתודה שכלל לא נתקלה במדרכה המשובשת, אלא בפטריה. כך, הציג בפניה דו”ח מד”א (שלא הוגש) והיא בשלה: “סיפרתי לפרמדיק בדיוק מה שקרה לי… והוא יכול להבין מה שהוא רוצה. אני נתקלתי באבן ונפלתי על הפטריה. האבן זו המדרכה”  (עמ’ 13). “נתקלתי באבן ונפלתי על הפטריה, זה גם בתמונה מסומן… אם לא הייתי נתקלת באבן, לא הייתי נופלת על הפטריה… לא נכון שהסתכלתי על הנכדים ולא על המדרכה אני לא מסתכלת אחורה והולכת, אני מסתכלת ישר… נכון שנתקלתי במדרכה מעט לפני הפטריה” (עמ’ 15).

כן אישרה כי יתכן שבצעד הראשון שלה על המדרכה נתקלה ונפלה (עמ’ 16 באמצע). בנוסף – אישרה כי החץ הכחול המסומן בנ/3 (התמונה שצילם החוקר), הינו מסלול ההליכה לביתה (עמ’ 16).

ג.          איני סבורה שיש ליתן משקל של ממש להבדלים הזניחים בדברי התובעת דלעיל.  בסופו של דבר, כפי שאפרט בהמשך, החלטתי לקבל את גרסתה לפיה נתקלה במדרכה המשובשת בסמוך לשוליים ומיד אח”כ נפלה על הפטריה וכך נפגעה. מ-נ/3 ניתן ללמוד כי כאשר מכונית חונה לצד החלק הלא מקווקו באדום-לבן, הולך רגל היוצא מהמכונית או נכנס אליה, מצוי בסמוך לפטריות עליהן הצביעה התובעת. הליכה ליד דלת אחורית של מכונית שפניה לכיוון הבנין- ממקמת את הולך הרגל  מול הפטריה השניה משמאל. העדרו של סימון קו אדום-לבן בסמוך לכניסה לבית המגורים “מזמין” עצירת מכוניות להורדת והעלאת נוסעים וכתוצאה מכך – נאלצים הולכי הרגל להלך בשולי המדרכה (המשובשים), גם אם ברגיל בני אדם אינם נוהגים להלך בסמוך לשוליים.

ד.         אני ערה לכך שהתובעת סימנה בחקירתה על פני נ/3 תחילה את הפטריה השמאלית ולאחר מכן את השניה משמאל- הימנית בין השתיים (עמ’ 16 סיפא ועמ’ 20 וכן עמ’ 21 וכל מה שביניהם). לא מצאתי ליתן משקל להבדל שבין הסימונים בשתי ההזדמנויות. גם לאחר שנתתי דעתי להפרעות שליוו את חקירת התובעת בענין זה, כעולה מפרוטוקול הדיון, מצאתי כי אין באמור משום שינוי גירסה.

ה.         אציין, בהקשר זה, כי נראה לי שמיקום הפטריות במרחק של כ-60 ס”מ מאותו קטע הכביש “המזמין” עצירת מכוניות, הוא פתח לצרות. לו הונחו הפטריות ממש בסמוך לשוליים, לא היה במדרכה מרווח המאפשר הליכה בין שוליה ועד לפטריות, ובכך היתה הסכנה מנפילה עליהן במקרה של התקלות במדרכה (ובכלל) מופחתת.

ו.          מקובלים עלי בהקשר זה דברי התובעת: “נתקלתי בחזית של הפטריה. יותר מזה, אני רוצה לומר שבאותו רגע שאתה נתקל במשהו אתה לא יודע בדיוק באותה שניה איפה נתקלת בדיוק” (עמ’ 21 סיפא). “מה שאני יודעת זה שאני נתקלתי באבן”; וכן: “אם הייתי רואה לא הייתי נופלת”, “אני רק יודעת שנתקלתי ונפלתי. לא היה משהו אחר, היה רק את האבן הזאת במדרכה”; “גם הפטריה וגם החלק של המדרכה שלא הייתה בסדר, נמצאת שם עד היום”; “המדרכה שלא בסדר צמודה סנטימטרים בודדים (2-5 לפי האצבעות) לפטריה” (עמ’ 22).

ז.          איני סבורה שעצם הליכתה של התובעת בסמוך לפטריה מביא בהכרח למסקנה (אליה כיוונה חקירתו של ב”כ הנתבעות), כי גם אלמלא נתקלה במדרכה משובשת כטענתה (אותה הכחיש) היתה התובעת ממילא נופלת על הפטריה. את זאת לא נדע לעולם. אדגיש עם זאת וכבר עתה, כי יש יסוד להניח שאלמלא התובעת הלכה כה צמוד לפטריה, באיזור שהיא מכירה היטב ומודעת למבנהו הגיאוגרפי, היו תוצאות נפילתה על הפטריה קלות יותר. ענין זה ילקח בחשבון בהמשך, בפרק הדן בשאלת קיומה של רשלנות תורמת.

ח.        לסיכום פרק זה, אציין כי טרם קבלת גרסת התובעת, נתתי דעתי לעובדה שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין והזהרתי את עצמי כנדרש בפקודת הראיות. תימוכין לגרסה מצאתי, בין היתר, בתמונות ת/2 ו-נ/3. כן נתתי דעתי לעובדת אי הבאתו לעדות של מר חג’ואן הנזכר לעיל, מטעם הנתבעת.  אדגיש כי לא נעלם ממני גם חוסר מהימנותה של התובעת במהלך חקירתה בנושא עברה הרפואי שאינו קשור בתאונה, שאת פרטיו בחרתי לציין בפרק הנזק. הייתי אף ערה להפרעות מסוימות שליוו את החקירה הנגדית של התובעת ולקושי לעתים לבור את דבריה שלה מתוך הכתוב ונתתי דעתי להתרשמותי החיובית מאופן מסירת עדותה בפני בדרך כלל. על יסוד כל אלה ובשקלול כלל הנתונים, וכן בשים לב לכך שמדובר בהליך אזרחי, בחרתי כאמור לקבל את גרסת התובעת בדבר ההיתקלות במדרכה המשובשת קודם לנפילה על הפטריה.

שאלת האחריות –

6.         א.         חובת הזהירות מחולקת לשתיים: מושגית וקונקרטית, ושתיהן נבחנות על פי

              מבחן הצפיות.

ב.         אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי רשות מקומית (והעירייה היא כזו), חבה חובת

זהירות כללית כלפי הולכי הרגל שבתחומי שיפוטה. חובת זהירות זו נגזרת הן מיכולתה של רשות מקומית לצפות נזקים להולך רגל בגין פגמים בדרך, והן מכח

החובה שבדין המוטלת עליה על פי פקודת העיריות (נ”ח) וסעיף 232 לפקודה בכלל זה.

            למעשה – ב”כ העירייה אישר בסעיף 22 לסיכומיו כי “אין ספק כי לעירייה חובת זהירות כלפי תושבי העיר” ולפיכך – איני רואה מקום לחזור על העקרונות הברורים בהקשר זה, החוזרים בפסיקה.

ג.          אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, גם היא כאמור נבחנת על פי מבחן הצפיות. השאלה הראשונה היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה, את התרחשות הנזק.

            באם התשובה חיובית, נשאלת השאלה האם אדם סביר היה צריך – כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של הנזק.

            ככל שהתשובה שלילית – דין התביעה להדחות, שכן בהעדר אפשרות לצפיה – אין חובת זהירות, מאחר ולא עסקינן בתחום האחריות המוחלטת כי אם בתחום בחינתה של רשלנות.

            השאלה השניה היא נורמטיבית ועלינו לשאול – למה היה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. לא כל נזק צפוי מבחינה פיסית – הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר ורק בגין האחרון – תוטל חובת זהירות קונקרטית.

סיכון בלתי סביר הינו כזה, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, כך שהיא דורשת כי יינקטו אמצעים בלתי סבירים למניעתו.

זאת, כאשר ברי כי חיי היומיום מלאים בסיכונים וכי מי שהולך בדרך עשוי לעיתים ליפול ולהחליק (ע”א 145/90 ועקנין נ’ מועצה מקומית בית שמש, פד”י לז(1) 113). נאמר לא אחת, ובצדק, כי מדרכה אינה אמורה להיות משטח סטרילי וכי אין מקום לחובת זהירות קונקרטית מקום שמדובר בסיכונים סבירים. יש לבחון כל מקרה לגופו, כאשר – באופן כללי, יש לבחון גם את שאלת פיזור הנזק בכל הקשור לאמצעים הכלכליים הנדרשים למניעת והסרת מכשול, מול הסיכונים הנשקפים ממפגע כזה או אחר. (ר’ למשל עפ”א (י-ם) 4344/97 ג’ני כהן נ’ עיריית רמת גן, תק-מח 98; ע”א 862/80 עיריית חדרה נ’ זוהר, פד”י      לז(3) 757; ת.א 556/62 בוסקילה נ’ עיריית בת ים; ע”א (חיפה) 4564/98 סלמאן נ’ המועצה המקומית ג’וליס (תק-מח 99 (3) 6925 ועוד).

ד.         לאחר מכן, על בית-המשפט להשתכנע כי אכן היה קיים מפגע שבגינו יש לראות את הרשות המקומית כאחראית לנזק שנגרם בגינו.

ה.         ולבסוף – יבחנו הקשר הסיבתי בין המפגע לנזק שנגרם.

מן הכלל אל הפרט –

7.         מסקירת התמונות שהוצגו בפני, מצאתי כאמור כי המדרכה בסמוך לשוליים משובשת ויש בה מפגעים, שאינם של מה בכך. אמנם מדובר בשולי מדרכה רחבת ידיים, שבה מצויות פטריות אשר נועדו למניעת עלייתם של כלי רכב, וכאשר ברגיל – אין דרכם של הולכי רגל להלך בשוליים.  ואולם – כפי שציינתי לעיל, הפטריה שהתובעת נפגעה לצדה ונפלה עליה ממוקמת מול אותו החלק במדרכה שלצידו יכולות מכוניות לעצור. על פי התמונה נ/3, מדובר במקום הסמוך לכניסה לבנין מגורים. לפיכך, היה על העירייה לצפות שהולכי רגל (ולא מעטים) יהלכו בשולי מדרכה אלה והיה עליה לוודא את תקינותם.

גם אם תמצי לאמר כי המפגעים במדרכה בולטים לעין וכי התובעת הלכה בצמוד לפטריות הבולטות  והסתכנה בנפילה, וכן כי מדובר במקום המוכר היטב לתובעת, הרי שכל אלה – אינם עילה לשלילת אחריותה של העיריה. אם בכלל, הם רלוונטיים לצורך בחינת דבר קיומה של רשלנות תורמת,  ועל כך בהמשך.

8.         התוצאה מכל האמור לעיל, הינה שעל העירייה היה לצפות כי מי שמהלך במדרכה, בסמוך לשוליים ולפטריות, באיזור המועד כאמור למעבר בהיותו סמוך למקום  עצירת מכוניות  (נ/3), עלול להנזק עקב היותה של המדרכה משובשת בחלק זה.

            עצם קיומם של המפגעים במדרכה עצמה, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה מצדה ולכן עובר הנטל לעירייה להוכיח שלא התרשלה בנזיקין.

9.         יש לזכור גם, שרק העירייה היא זו שרשאית לתקן מפגעים המצויים בתחומה. הנטל המועבר אל כתפי העירייה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו הוא כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובעת, ועל העירייה להמציא בראיותיה תשובה שתשנה מן המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות מצדה.

            בסופו של יום – הדין יוכרע על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובעת.

10.        כאמור – העירייה כלל לא הביאה ראיות מצדה והתמקדה בנסיון לשמוט את הקרקע מתחת לגרסת התובעת באשר למקום הנפילה ולסיבתה.

            הנתבעת כלל לא התמודדה במהלך הבאת הראיה עם דבר קיומם של מפגעים במדרכה, כנשקף בתמונות ת/2 ואפילו ב-נ/3. הנתבעת כלל לא טענה כי היא נוקטת צעדים לאחזקת וסילוק מפגעים המצויים בשטחה באופן יעיל וסביר עם גילויים, תוך הקצאת משאבים סבירים וראויים לכך ואף לא טענה ולא הוכיחה כי השיבושים במדרכה אינם ניתנים לתיקון. מהתרשמות בלתי מקצועית, נראה לי לכאורה כי תיקון הליקויים הנצפים בתמונות הינו פשוט ואינו כרוך בעלויות גבוהות. התובעת טענה כי “גם הפטריה וגם החלק של המדרכה שלא היתה בסדר, נמצאת שם עד היום” (עמ’ 22). גם מ-נ/3, שצולמה במועד בלתי ידוע אך וודאי שרק אחרי שנעשתה פניה לנתבעת ולאחר שנודע לה על התאונה, עולה כי במועד שצולמה נוספו אבנים שבורות לשיבושים שב-ת/2 אשר צולמה בסמוך לתאונה. הדבר מלמד על מדיניות של “משיכת כתפיים” וחוסר אכפתיות מצד העירייה שלא טרחה לתקן את המפגעים גם לאחר שדבר קיומם לדבריו ופציעתה של התובעת הובאו לידיעתה.

            התוצאה הינה כי העירייה לא הרימה את הנטל שהועבר אליה ומכאן אחריותה בנזיקין על פי עילת הרשלנות.

בנוסף, והגם שנוכח התוצאה אליה הגעתי, די בכך כדי להטיל חבות על העירייה, אני בדעה כי די בחומר הראיות שבפני כדי להצביע על כך שנתמלאו יסודותיה של הפרת החובה החקוקה לפקודת העיריות. שהרי, על עירייה לדאוג לתקינותן של המדרכות לשם  מניעת פגיעה של המשתמשים בדרכים אשר בתחום שיפוטה, והיא הפרה חובה זו.

11.        נוכח כל האמור לעיל, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קשר סיבתי בין רשלנותה של

העיריה ו/או הפרת החובה החקוקה על ידה, ובין הנזק שנגרם לתובעת.

רשלנות תורמת –

12.        א.         המסקנה אליה הגעתי בדבר רשלנות מצד העירייה, אינה שוללת את האפשרות

             לקיומה של רשלנות תורמת מצדה של התובעת.

בשים לב למכלול הנסיבות והראיות שהיו בפני, מצאתי להטיל על התובעת במקרה זה רשלנות תורמת בשיעור של לפחות שליש, ואבאר.

ב.         התובעת מכירה היטב את איזור ומקום הנפילה, היא מתגוררת במקום כ-30 שנה

ובכל אותה תקופה היו שם הפטריות (עמ’ 15 באמצע). יש להניח גם שאין זו הפעם הראשונה שהיא ניגשת לרכב החונה באותו מקום או פוסעת ממנו חזרה.

ג.          התובעת העידה כי המרחק בין המקום שבו נתקלו רגליה במדרכה המשובשת, לבין הפטריה – הינו סנטימטרים בודדים (עמ’ 22 סיפא – עמ’ 23 רישא). “כשעליתי על המדרכה עליתי עם הכיוון עם הפנים לבית שלי הפטריה היתה מלפני מולי ולא מצדדי” (עמ’ 23).

יוצא, שהתובעת הלכה בצמוד לפטריה.

איני מקבלת את טענת ב”כ התובעת כי הפטריה קשה לאבחנה במקרה זה והתמונות מדברות בעד עצמן.

ד.         דווקא בהכירה את המקום, היה על התובעת לדעת שיש פטריות בסמוך לשולי המדרכה עליהם היא מהלכת, לשים את לבה לכיוון הליכתה ולאשר מצוי בו ולהיזהר שבעתיים. ההליכה הצמודה לפטריה הגבירה את הסיכון לנפילה עליה, ויתכן ואף הגדילה את הנזק שאירע לתובעת, מאשר היה נגרם לה לו נתקלה בליקוי במדרכה ונפלה על מדרכה ישרה.

13.        נוכח התוצאה אליה הגעתי, נפניתי לבחינת שאלת הנזק.

הנזק –

14.        כתוצאה מהתאונה מיום 25.8.03 נחבלה התובעת – ילידת 1.6.36, בכתפה הימנית.

            היא טופלה בביה”ח “וולפסון”, שם אובחן שבר בכתף ימין. בסמוך לתאונה היתה התובעת כבת 67 וכיום הינה כבת 70.

הנכות –

15.        הוגשו בהסכמה שתי חוות-דעת מטעם הצדדים, ללא חקירת המומחים.

ד”ר קמחין – מטעם התובעת, מציין בחוות-דעתו מיום 12.7.04 (כ-10 חודשים אחרי התאונה), כי מצא הגבלה ניכרת בכתף הימנית, כי נגרמו קרע מלא של גיד הסופראספינטוס ותזוזה בחיבור השבר, וקבע 20% נכות צמיתה המצריכים עזרה ברחצה, בסגירת חזיה ופעולות שגרתיות יומיומיות.

ד”ר קליר – מטעם הנתבעת, מציין בחוות-דעתו מיום 28.11.04 (כשנה וחמישה חודשים אחרי התאונה), כי מצא טווחים טובים בתנועות הכתף עם שיפור לעומת אלה שמצא עמיתו. עוד מציין ד”ר קליר כי הקרע בגיד אינו בהכרח טראומטי, כי אין בדיקת השוואה לכתף השניה. עם זאת – מצא כי השבר התחבר עם עיוות ציר קל, הגורם להפרעה קלה בקצה טווחי התנועה וכי יש לקבוע לענין זה 10% נכות צמיתה.

כאמור, הצדדים ויתרו על חקירות המומחים.

16.        בתצהיר עדותה הראשית (ת/1) טענה התובעת כי היא סובלת מכאבים וממגבלות בצוואר, ברם, בחוות הדעת מטעמה אין זכר לבעיה צווארית הקשורה בתאונה. כן טענה כי מאז התאונה ובגינה היא סובלת מכאבים חזקים, רגישות והגבלה ניכרת של תנועת כתף ימין, הגבלה קשה בתפקוד היד, כי היא נמצאת במעקב טיפול אורטופדי בקופ”ח וכי היא נזקקת לתרופות הרגעה ושיכוך כאבים ולטיפולי פיזיותרפיה.

            ואולם – התובעת לא הגישה מסמכים רפואיים עדכניים התומכים בטענותיה בדבר המשך טיפול רפואי ולמעשה, המסמכים שצורפו לתיק המוצגים מטעמה, מתעדים ביקור אחרון אצל אורטופד ביום 12.7.03 ומאז – כלום.

עבר רפואי אחר –

17.        מסמכים רפואיים שצורפו (דווקא) לתצהירה של התובעת, כוללים תלונות בדבר ליקויים שאינם קשורים בתאונה. כך – כאבי צוואר, שינויים ניווניים בצוואר ובגב תחתון, בריחת סידן, כאבים באיזור עצם הזנב. במיפוי עצמות נמצאו, בין היתר, הדגשה בכתף ימין אך גם (קלה יותר) בכתף שמאל, הדגשה בשורש של כף יד ימין ובמרפק שמאל היכולה להתאים לתהליך דלקתי, הדגשות היכולות להתאים לשינויים ניווניים בעמ”ש צווארי, עמ”ש גבי, מתני, ריכוז מודגש באיזור צלע 7.

            לשאלת ב”כ התובעת בדבר מצב בריאותה השיבה התובעת כי היא בריאה, כמו בגיל 69. תשובה זו היתה מתקבלת על הדעת ולא היתה נזקפת לחובת התובעת, לולא הסתירה בהמשך בעיות רפואיות ספציפיות, חלקן בתחום האורטופדי-  אודותן נחקרה, תוך שנוצר הרושם כי היא מנסה להסתירן ולטשטש את חומרתן. כך, התובעת הכחישה במהלך חקירתה הנגדית, באופן נחרץ, כי סבלה בעבר מכתף שמאל (שלא נפגעה בתאונה) ואף הכחישה כי התלוננה על כאבים נמשכים בכתף זו. לאחר שאלות חוזרות בענין זה טענה שאינה זוכרת ולאחר שהוצגו בפניה מסמכים הסותרים בעליל את טענותיה- חזרה על הכחשתה (עמ’ 11).

            כאשר נחקרה בדבר בעיות בברך שמאל – התחמקה ממתן תשובה עניינית ולבסוף אישרה את קיומן – באי רצון בולט (עמ’ 12).

            זכרונה של התובעת “בגד בה” כאשר נשאלה בדבר בעיה של בריחת סידן. מאידך – הודתה כי היא סובלת מכאבי צוואר, כי נזקקה לפיזיותרפיה לאורך זמן וכן כי גם כיום היא סובלת לפעמים ממגבלות בצוואר (עמ’ 12). התובעת טענה שאינה יודעת על בעיית עקמת בגבה. התובעת הכחישה כי עברה טיפול נפשי, אך הודתה בהמשך כי התלוננה בקופ”ח על מתח נפשי, תוך שהיא טוענת “לכל בן אדם יש מתח לפעמים”.

            בהמשך ח.נ אישרה באי רצון שיש לה בעיות בלחץ הדם, אך הכחישה כל ידיעה בדבר בעיות גב תחתון (קיפוזיס) או בעיה קרדיאלית, הגם שדבר קיומן שלבעיות אלה נתמך במסמכים רפואיים שהוצגו בפניה (עמ’ 13-12).

מסמכים רפואיים ספורים אשר סומנו בנפרד – לבקשת ב”כ הנתבעת (נ/1 א’-י”ב) ומתוך קלסר מסמכים רפואיים  עב כרס שצירף במסגרת תיק המוצגים שהוגשו מטעמו טרם הדיון מדברים בעד עצמם ומאמתים את דברי קיומן של כל הבעיות הרפואיות הנזכרות לעיל, והכל – ללא קשר לתאונה.

18.        בשים לב למכלול הנתונים הנוגעים לעברה הרפואי של התובעת, שאינו קשור בתאונה, להתרשמותי כי ניסתה להמעיט בו ולהסתיר את רובו, ולאחר שקראתי את חוות-דעת המומחים הנ”ל ואת האמור בהן – איני סבורה שיש משמעות יתרה לשאלה האם נכותה הרפואית של התובעת הינה כפי שקבע המומחה מטעם התובעת או כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעת. כך או כך – נוכח כל אלה לא יכולה להיות משמעות תפקודית רבה לנכות רפואית כזו או אחרת.

עם זאת, במכלול הנסיבות ונטייתה הברורה של התובעת להמעיט בבעיותיה הרפואיות האחרות, אני נוטה להעדיף את קביעתו של מומחה הנתבעות, אשר התבססה, בין היתר, על בדיקתו הקלינית ועל המגבלות שהפגינה בפניו.

19.        א.         התובעת טענה בתצהירה (ת/1) כי לאחר התאונה ועקב מגבלותיה החמורות

             בעקבותיה, היא נזקקה לעזרה ביתית, אשר עבורה שילמה סך של 6,550 ₪.

בחקירתה הנגדית (עמ’ 24) חזרה התובעת וטענה כי העסיקה עזרה בשכר בעלות של כ-6,000 ₪ משך 6 חודשים וזה חוץ מעזרה של 9-10 שעות שבועיות שקיבלה מהמל”ל.

            התובעת הוסיפה וטענה בתצהירה כי היא נזקקת וכי תזדקק אף בעתיד לעזרת צד ג’ מוגברת וזאת באשר היא מוגבלת מאוד בתפקוד ומתקשה בפעולות יומיומיות ובניהול משק הבית.

ב.         לתצהיר התובעת לא צורפה אסמכתא כלשהי לתשלום כאמור, ואף לא פורטה בו מהות העזרה – זהות נותנה, היקף העזרה, תוכנה.

ג.          בתצהיר תשובות לשאלון (נ/4 א’-ב’), הצהירה התובעת כי העסיקה בשכר, בין החודשים ספטמבר 2003 ועד דצמבר 2003, עוזרת בשם ולריה שנסעה מאז רוסיה ואשר עסקה בעבודות משק הבית, למשך 5 שעות פעם בשבועיים, בעלות של 35 ₪ לשעה.

ד.         התובעת העידה כי היא מתגוררת עם בעלה. גם בהנחה שהעוזרת נסעה מעבר לים, ולא ניתן היה לזמנה, הרי שניתן היה לזמן את הבעל לתמיכה בטענותיה, כך שאי הבאתו לעדות פועלת לרעתה.

ה.         זאת ועוד. גם אם נחשב את עלות העזרה לפי התצהיר (נ/4), הרי שהיא מסתכמת

בסך של כ-1,400 ₪ (350 ₪ לחודש X 4 ח’) ולא כפי שנטען בתצהיר.

ו.          מאישור המל”ל (נ/5) עולה כי המל”ל אכן העניק לתובעת עזרה אישית וביתית החל מיום 1.10.03 ועד לחודש 3.04. דהיינו – עד חלוף למעלה מחצי שנה מאז התאונה.

ז.          אעיר בנוסף – כי נוכח בעיותיה הרפואיות הרבות של התובעת, לרבות בעיות אורטופדיות, היא נזקקת ממילא לעזרה ביתית מרובה.

20.        התובעת הוסיפה וטענה בתצהירה ת/1 כי נגרמו לה הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות, בסך של כ-3,500 ₪ וכן הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בסך של כ-1,500 ₪. אציין כי לא צורפו לתצהיר ולו גם קבלה אחת בדבר הוצאות רפואיות שהתובעת נדרשה לשאת בעלותן.

21.        לאור כל אלה, בשים לב לראיות שהוצגו ולאלה שנמנעו מהבאתן, להלן הערכתי את נזקה של התובעת:

א.         כאב וסבל – אני מעריכה את הפיצוי המגיע לתובעת בפריט זה בסכום גלובלי של 40,000 ₪.

ב.         עזרת הזולת –

נוכח כל האמור לעיל, אני מעריכה את שווי עזרת הזולת בעבר שקיבלה התובעת בעבר, מעבר לעזרה שקיבלה ללא תמורה מהמל”ל – בין אם העסיקה עזרה בשכר (בעלות שבתצהיר תשובות לשאלון – אם בכלל ולא כנטען ב-ת/1, ומכל מקום – זהו פרט שלא הוכח) ובין אם מדובר בעזרת משפחה, בסכום כולל של 2,500 ₪.

אשר לעתיד – נוכח בעיותיה האורטופדיות הקשות של התובעת שאינן קשורות בתאונה, ובשים לב לכך שגם לגרסתה, ממילא אינה מעסיקה עזרה מאז חודש 12.03 ועד היום, אני מעריכה את התרומה המינימלית של התאונה לצורך בעזרה כזו, ואם בכלל, בסכום גלובלי של 15,000 ₪ (סכום זה משקף, לערך, על פי הטבלאות, תוספת של כ-120 ₪ לחודש לכל היותר, למשך כ-14 שנה, שזוהי תוחלת חיים הצפויים במקרה זה).

            ג.          הוצאות רפואיות –

לא הוכחו הוצאות רפואיות בעבר שלא נכנסו במסגרת סל הבריאות. אין קביעה רפואית בדבר הזקקות לטיפולים בעתיד.

חרף העדר קבלות, אני מעריכה את ההוצאות בגין נסיעות לטיפולים בסכום גלובלי של 500 ₪.

23.        סוף דבר –

סך נזקה של התובעת בגין התאונה – 58,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות 33% רשלנות תורמת.

ליתרה יווספו שכ”ט עו”ד בשיעור 20% ומע”מ כחוק וכן אגרת בית-משפט ועלות חוות-דעתו של ד”ר קמחין (סכום משוערך עד ליום התשלום בפועל) וזאת כנגד קבלה שתומצא לב”כ הנתבעות, ובכפוף להמצאתה.

ניתן היום א’ באדר, תשס”ו (1 במרץ 2006) בהעדר.