פסק דין תאונת דרכים – פיברומיאלגיה

בית משפט השלום ראשון לציון

א  004618/04

בפני:

כב’ השופטת ד”ר איריס סורוקר

תאריך:

30.7.2008

מ.ל

נגד

1 . סבח יוסף

2 . הראל חברה לבטוח בע”מ

הנתבעים

עו”ד סיגל שירזי

ע”י ב”כ

פסק דין

כללי

התובעת, ילידת 4.1.1941, נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.9.2003, והיא כבת 62 וחצי בתאונה. התובעת נבדקה ע”י ארבעה מומחים מטעם בית המשפט, שהעריכו את מצב נכותה כדלקמן: פרופ’ אברהם וינברגר, בתחום הפנימי והריאומטלוגי – 30% בגין תסמונת הפיברומיאלגיה; ד”ר ק’ סגל, בתחום א.א.ג., קבע 10% בגין סחרחורות בעקבות התאונה; ד”ר משה ויסברוט, בתחום האורטופדי, העריך כי למרות הנכויות הזמניות, לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורטופדי; פרופ’ אבינועם רכס סבר כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום הנוירולוגי.

הצדדים זימנו את המומחים להחקר. מטעם התובעת הוגשו תצהירה וכן תצהיר בן-זוגה מר א.מ. הנתבעים הגישו את תצהיר החוקרת דורית מיימון. ב”כ הצדדים סיכמו בכתב.

הנכות הרפואית

בתחום הפנימי – לאחר ששמעתי חקירתו של פרופ’ וינברגר והסבריו, אני סבורה כי אין מקום לסטות מחוות דעתו. פרופ’ וינברגר מצא כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה “בוודאות” (ס’ 8א לחוות דעתו). מחלה זו מתבטאת בכאב כרוני מפושט בשרירים ובמפרקים, וברגישות ניכרת ללחץ באזורים אנטומיים ספציפיים, וזאת לפחות ב- 11 מתוך 18 “נקודות רגישות”. אצל התובעת נמצאו 14 נקודות רגישות (פ’ ע’ 16 ש’ 16-17). פרופ’ וינברגר העריך כי קיים קשר סיבתי בין התאונה להתפרצות המחלה, מחמת סמיכות המועדים ומיקום הפגיעה באזור הראש ובחזה. לדעתו, נוכח “מיקום החבלה והסמיכות לתאונה ישנה סבירות גבוהה שתסמונת הפיברומיאלגיה הינה תוצאה של החבלה הפיזית שהיתה בתאונה האמורה” (פרק סכום לחוות דעתו; ר’ גם עדותו בפ’ ע’ 19 ש’ 18-24).

הנתבעים תקפו את חוות הדעת בטענה כי היא נסמכת על מאמר מיושן משנת 1997 של פרופ’ בוסקילה (ר’ אזכור בע’ 4 לחוות הדעת), ומתעלמת ממחקר חדש משנת 2006, שנערך ע”י פרופ’  טישלר, ואשר כביכול סותר את הזיקה בין “צליפת שוט” לפיברומיאלגיה (ר’ נ/4, וס’ 22-23 לסיכומי הנתבעים). פרופ’ וינברגר הודה כי המחקר החדש לא היה בפניו בעת כתיבת חוות הדעת, שכן פורסם בסמוך לאחר מכן. ואולם, הוא הסביר כי אין מדובר ב”אסכולה נגדית” אלא אך במחקר חדש שטרם זכה להכרה רחבה, אשר אינו מצוטט ע”י גדולי החוקרים, ואף אינו מופיע בספרי היסוד בתחום. לשיטתו, המחקר בסוגיה טרם הסתיים, ובשלב זה – גישתו של פרופ’ בוסקילה עודה הגישה המובילה (פ’ ע’ 13 ש’ 25-28; ע’ 14 ש’ 25-28; ע’ 15 ש’ 11-14). בחוות דעת משלימה הוסיף, כי מאמר נוסף בתחום (נ/6) אינו אלא “משאל בכתב על כאבים מפושטים” וכי הוא לא התיימר לבדוק קשר בין טראומה לבין פיברומיאלגיה (ר’ הודעתו מיום 7.4.2008). הסברי המומחה טובים והגיוניים, ולא מצאתי סיבה לדחותם.

הנתבעים טענו כי אין עדות שהתובעת סבלה מ”צליפת שוט” (ס’ 28 לסיכומיהם). עיון בתעודת השחרור מבית החולים בו אושפזה לאחר התאונה (ת/6) מלמד כי נפגעה בצווארה. עדות לפגיעה בצוואר קיימת בתיעוד הרפואי (ר’ למשל ביקור אצל נוירולוג מיום 14.6.2004, ת/4; הפניה לבדיקת MRI של עמ”ש צווארי ביום 23.6.2005, ת/2ג). הנחתו של פרופ’ וינברגר אודות פגיעה בצוואר מבוססת על התיעוד הרפואי הקיים (ר’ גם עדותו בפ’ ע’ 16 ש’ 13-14).

הנתבעים טענו כי לכל היותר יש להעניק לתובעת 10% נכות בתחום זה, והדגישו כי ההערכה הרפואית נסמכת על תלונות החולה (ס’ 40 לסיכומים). פרופ’ וינברגר הודה כי ממצאיו נסמכים במידה לא מבוטלת על תלונות הנבדקת, ואולם הוסיף שקיים תיעוד רפואי תואם: “החולה היתה ברכב, נפלה לתעלה ונחבלה קשות לפי השברים, גם באזור הראש ואזור החלק העליון של הגוף. הוגדרה על ידי אורטופדים כתאונה מסוג צליפת שוט”; בנוסף אבחן בבדיקה קלינית 14 נקודות רגישות (פ’ ע’ 16 ש’ 13 עד ע’ 17 ש’  10). המומחה הפעיל שיקול דעתו מקצועי המבוסס על 30 שנות נסיון, בו נתקל ב”אנשים חולים שעובדים יום יום, ויש מקרה קיצוני שלא ניתן לצאת מהבית (פ’ ע’ 18 ש’ 27 עד ע’ 19 ש’ 7). המומחה מיקם את התובעת ברמה של 30% נכות, עקב “השפעה על כושר פעולה כללי יותר מבינוני”. ואמנם, התובעת חזרה לעבוד במשרתה כאחות קופ”ח כללית לחצי משרה בלבד – 4 שעות עבודה במשמרת (ס’ 15 לתצהירה, עדותה בפ’ ע’ 30 ש’ 17-21; ר’ גם סיכום רופא תעסוקתי מיום 25.9.2006 – מוצג 13 בתיק מוצגי התובעת). עובדה זו תומכת במסקנת המומחה.

לסיכום: חוות דעתו של פרופ’ וינברגר מנומקת ונתמכת בתיזה רפואית הולמת ובנתוניו העובדתיים של המקרה. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו המקצועי של המומחה. אני מעמידה את נכות התובעת בתחום הפנימי על 30% ולפי ס’ 35(11)ד לתקנות המל”ל.

התחום האורטופדי – ד”ר ויסברוט העריך את נכויותיה הזמניות של התובעת כדלקמן:

100% לתקופה שמיום 2.9.2003 ועד 30.11.2003 – 3 חדשים;

50% לתקופה שמיום 1.12.2003 ועד 28.2.2004 – 3 חדשים;

25% לתקופה שמיום 1.3.2004 ועד 31.5.2004 – 3 חדשים נוספים.

לדעתו, לא נותרה לתובעת נכות צמיתה.

בחקירתו הסכים המומחה כי התובעת סובלת ממגבלה ביישור הגב, וכי ראוי לזכותה בנכות בענין זה (פ’ ע’ 6 ש’ 12-13). ואולם לדעתו הבעיה נובעת מתחלואה קודמת ולא מהתאונה (פ’ ע’ 6 ש’ 22). ד”ר ויסברוט ציין כי תלונות התובעת אודות בעיות גב בטרם התאונה היו ספורות, וכי הרישום הרפואי הרלבנטי לאחר התאונה גדל משמעותית (פ’ ע’ 6 ש’ 26-27). בנוסף אישר כי אצל התובעת ניצפה בקע בחוליה 1S (ר’ גם רישום רפואי של ד”ר ולן, כירורג אורטופד, ת/2ב). לדעת המומחה, מקור הבקע בשינויים ניווניים (פ’ ע’ 7 ש’ 9, ש’   24). יחד עם זאת, ד”ר ויסברוט הסכים כי יתכן שהתאונה גרמה זעזוע אשר עורר את הפגם והפכו לפעיל (פ’ ע’ 7 ש’ 25-28).

על רקע הסברי המומחה, וההנחה הסבירה כי זעזוע התאונה אמנם השפיע על מצבו הסמפטומטי של הבקע, אני מעמידה את נכותה הרפואית של התובעת בתחום האורטופדי על 5% בגין הגבלת תנועה קלה בעמ”ש מותני, לפי ס’ 37(7)(א) לתקנות המל”ל.

בתחום א.א.ג. – ד”ר סגל אישר בחקירתו כי בעית הסחרחורת היתה קיימת אצל התובעת עוד בטרם התאונה, אך חלה הרעה בעקבות התאונה. לדעתו, מתוך 20% נכות ממנה סובלת התובעת, יש ליחס 10% לתאונה (פ’ ע’ 10 ש’ 14 עד ע’ 11 ש’ 10). אני מעמידה את נכות התובעת הנובעת מהתאונה בתחום זה על 10% לפי ס’ 72(4)בI לתקנות המל”ל.

בתחום הנוירולוגי – פרופ’ רכס עמד איתן על חוות דעתו והסביר בחקירתו, כי בהעדר ממצא ברור של אבדן הכרה – לא ניתן ליחס לתובעת פגיעה בתחום הנוירולוגי (ע’ 20 ש’ 6 עד ע’ 21 ש’ 9). פרופ’ רכס הפנה לתעודת השחרור ממח’ מיון, מיום 2.9.20033, שם נרשם:

“נוירוכירורגיה: בת 62 אשר לפני 3 שעות היתה מעורבת בת”ד, נחבלה בגוף ובגפיים ללא סימני חבלת ראש, ללא תלונות על ראשה, ללא הקאות או בחילות, ללא אובדן הכרה, ללא חוסר נוירולוגי בבדיקה. לסיכום כעת אין עדות לממצא חבלתי בראש” (ת/6).

אמנם, בשולי אותו מסמך נרשם: “סיפור של איבוד הכרתה לזמן קצר”. ואולם פרופ’ רכס הסביר כי גם לו היה אובדן הכרה, הרי שבנסיבות הענין “אין לכך ערך כי הוא היה קל וחולף שלא היתה לו משמעות אם מוסיפים את זה שאין לה סימני חבלה בגולגולת אני צריך לקחת את המכלול” (פ’ ע’ 21 ש’ 15-16).

על בסיס עדותו הבוטחת של המומחה, אני קובעת כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום הנוירולוגי.

נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 40.15%.

ראשי הנזק

הפסד הכנסה לעבר – התובעת עותרת לקבל בראש זה סך 63,442 ₪ (קרן) בגין ניצולם של 584.2 ימי מחלה (ס’ 53 לסיכומיה). תביעתה נתמכת בת.ע.צ של גב’ שרית בן חמו ממח’ משאבי אנוש בשירותי בריאות כללית (נספח א’ לסיכומי התובעת). הנתבעת לא חלקה על הפסד זה (ס’ 46 סיפא לסיכומיה). אני פוסקת לתובעת סך 63,442 ₪ בראש זה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.2005 (אמצע התקופה ממועד התאונה ועד מועד הפרישה לגמלאות ביוום 1.6.2007), ועד לתשלום בפועל.

הפסד שכר לעתיד – אני דוחה את תביעת התובעת בראש זה. התובעת פרשה לגמלאות ביום 1.6.2007 (ס’ 52 לסיכומיה), בגיל הפרישה המקובל, בהיותה כבת 66 וחצי שנים. אין מקום לסטות מן הכלל לפיו יש לחשב את אובדן השכר העתידי עד לגיל הפרישה המקובל במשק.

כאב וסבל – יש לפצות את התובעת לפי נכות רפואית משוקללת בשיעור 40.15%, בהתחשב ב- 4 ימי אשפוז, ולפי תקנות הפלת”ד, בתוספת ריבית כחוק ממועד התאונה ועד לתשלום בפועל.

עזרת צד ג’ לעבר – התובעת דרשה פיצוי בסך 77,119 ₪ בגין עזרה של 3 שעות ביום במשך 6 ימים בשבוע לפי 25 ₪ לשעה לשנה הראשונה מהתאונה, והחל מהשנה השניה ועד מועד תצהירה – עזרה ביתית של שעתיים ביום למשך 5 ימים בשבוע לפי 30 ₪ לשעה (ר’ ס’ 67 לסיכומיה). התובעת ובן-זוגה העידו כי לפני התאונה לא העסיקו עוזרת בית (פ’ ע’ 32 ש’ 24; ע’ 33 ש’ 25-26). הנתבעת התנגדה לפיצוי בראש זה, בטענות לפיהן הסכום מופרז; אין לפצות בגין עזרת בני משפחה; ולא הוצגו אסמכתאות לתשלום לעוזרות (ס’ 49-53 לסיכומיה).

במחלוקת זו, יש לקבל כי התובעת נזקקה לעזרה מסיבית בעקבות התאונה, החורגת מתמיכה של בני משפחה (ס’ 27 לתצהירה). התובעת הציגה אישורי מחלה, לרבות הערכת רופא תעסוקתי של קופ”ח כללית, לפיהם סבלה מאי כושר מלא עד ליום 5.9.2004 – למשך שנה מהתאונה (ר’ אישורי מחלה שהגישה התובעת וכן “טופס סיכום בדיקה רפואית” של ד”ר לובוב מיום 23.9.2004, מוצג 8 בתיק מוצגי התובעת). כאמור, לאחר תקופת אי הכושר, שבה לעבודה חלקית בת 4 שעות בלבד. יש להתחשב גם בנכות האורטופדית הזמנית המשמעותית ממנה סבלה, כמפורט לעיל.

יש ליתן את הדעת לכך שאדם בגיל התובעת נזקק על פי רוב לעזרה חיצונית לטיפול במשק הבית, נוכח הגיל המתקדם ותחלואיו הטבעיים. התובעת לא הציגה אסמכתאות לתשלום, אך אין זה נדיר במקומותינו (למרבה הצער) למצוא שעוזרת מועסקת ללא תיעוד ודיווח (ר’ עדות התובעת, פ’ ע’ 32 ש’ 25-28). על דרך הערכה, אני פוסקת לתובעת שני שלישים מתביעתה בראש זה, בסך 51,413 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2005 (אמצע התקופה מהתאונה ועד היום) ועד לתשלום בפועל.

עזרת צד ג’ לעתיד – בפיצוי בראש זה יש להתחשב בשיעור הנכות הרפואית הגבוה; בהשפעת הפיברומיאלגיה על התיפקוד ברמה שמעל לבינונית (כהערכתו של פרופ’ וינברגר); ובהיקף העזרה לה התובעת נזקקה בפועל מעת התאונה ועד היום. מצד שני, יש להביא בחשבון את גיל התובעת, אשר מניה וביה מוביל לירידה בתיפקוד ומקים צורך טבעי להעזר בצד שלישי. על דרך של הערכה, אני מעמידה את סכום ההוצאה החודשי עבור עזרת צד ג’ לעתיד ובעקבות התאונה על 1,000 ₪. הסכום לתשלום יחושב ממועד פסק הדין ועד אריכות חיי התובעת (גיל 82), לפי מקדם ההיוון המתאים לתקופה של 15 שנים.

לא ראיתי מקום לפצות בגין עזרת בן-הזוג. אף שניתן להניח כי עזרתו היתה מסיבית, הרי שהיא מקובלת ומצופה מבני זוג נשואים, במיוחד בגילאים המדוברים.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד –  הטיפול במחלת הפיברומיאלגיה כולל “שילוב של תרופות, פיזיוטרפיה ופעילות גופנית מתאימה” (ע’ 3 לחוות דעתו של פרופ’ וינברגר). התובעת העידה כי הטיפולים המוקצים ע”י קופ”ח כללית אינם יכולים להספיק: “לחכות לקופ”ח זה הרבה זמן והם נותנים 12 טיפולים לשנה ואני צריכה מסיבי. הידרותרפיה לא אישרו כלל. ביצעתי שנה אחת פיזיוטרפיה בקופ”ח, חלק בבית החולים וזה מוקצב ממש מעט” (פ’ ע’ 33 ש’ 5-7). על כן פנתה לטיפולי פיזיותרפיה פרטיים, והגישה קבלות חלקיות (מוצגי 22 בתיק מוצגיה).

על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, אני פוסקת לתובעת 20,000 ₪ בראש זה.

נסיעות לעבר ולעתיד – בגין נסיעות לרופאים ולטיפולים, ועל דרך של הערכה, אני פוסקת סך של 5,000 ₪ בראש זה.

התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כמפורט לעיל. הנתבעים ישלמו לתובעת את סכום הפיצויים ביחד ולחוד, וכן ישאו בהוצאות התובעת בהליך זה (אגרה, שכר עדים, שכ”ט מומחים לרבות ד”ר ויסברוט ופרופ’ רכס – אשר היה בסיס וטעם למינויים); וכן שכ”ט עו”ד בשיעור 13% בתוספת מע”מ כחוק.

ניתן היום כ”ז בתמוז, תשס”ח (30 ביולי 2008) בלשכתי בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין  לב”כ הצדדים בדואר רשום.

ד”ר איריס סורוקר 54678313-4618/04