פסק דין – תאונת עבודה – נפילה מגובה

בעניין:

י.ד

על-ידי ב”כ עו”ד

הרצוג צבי

התובעת

נגד

1 . מוסך נ. גבי (1996) בע”מ

2 . הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ

על-ידי ב”כ עו”ד

מייל אורון

הנתבעות

פסק דין

1.     בפני כתב תביעה אשר הוגש על-ידי הגב’ י.ד (להלן: “התובעת”) כנגד מוסך נ. גבי (1996) בע”מ (להלן: “המוסך”) וכנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ (להלן: “הנתבעת”).

2.     התובעת שהינה ילידת 1975 טוענת שעבדה כפחחית במוסך, וביום 18/8/99, נפלה מגג מחסן עליו עלתה על-פי הוראת מר נגר גבי מנהל המוסך. כתוצאה מהנפילה היא נפצעה בברכה השמאלית ונגרם לה נזק גוף.

5129371      התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית, ממנה עולה כי נותרו לה 15% נכות רפואית, ובצירוף מחצית תקנה 15, נותרו לה 19% נכות.

       התובעת טוענת כי המוסך אשם בנפילתה ובפציעתה, והיא עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד, הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, כאב וסבל, ועזרת צד ג’ לעתיד.

3.     הנתבעים כופרים בחבותם לפיצוי התובעת וטוענים שהאירוע – ככל שארע – ארע באשמה הבלעדי של התובעת.

       הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית מטעמם הקובעת כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 10%.

4.     המוסד לביטוח לאומי קבע כי לתובעת נותרו 15% נכות רפואית, ובצירוף מחצית תקנה 15, נותרו לה 19% נכות.

5.     התאונה

       אירוע התאונה מתואר בסעיף 4 לכתב התביעה המקורי והמתוקן כדלקמן:

“בתאריך 18/8/99 עבדה התובעת במוסך, ובזמן שעבדה על-פי הוראתה של הנתבעת 1 (המוסך – ד.ג.) על גג מחסן בגובה כ- 3 מ’, איבדה את שיווי משקלה ונפלה לריצפה…”.נ

בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התובעת מבהירה התובעת כי עבדה במוסך כפחחית (סע’ 3 לתצהיר) וביום התאונה נשלחה על-פי הוראת המוסך לעבוד על גג מחסן המצוי בשטח המוסך. התובעת הבהירה בתצהירה כי “בזמן עבודתי נאלצתי לעמוד על גג המחסן שהיתה (כך בתצהיר – ד.ג.) בגובה כ- 3 מטר ורוחבה כ- 30 ס”מ ולכסות את גג המחסן ברשתות הברזל שנמסרו לי על-ידי עובדים אחרים שעמדו בתחתית הקורה, ותוך כדי כך איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי לריצפה…” (סע’ 4 לתצהיר).

במהלך שמיעת העדויות הסתבר כי בדיווח למוסד לביטוח לאומי מסרה התובעת בכתב ידה (ראה הודאתה בעמ’ 8 לפרוטוקול, שורה 9) כי התאונה ארעה כאשר “הלכתי בדרכי למחסן כדי להביא חלק לאוטו, ולפתע מעדתי מהמדרגה ונפגעתי…”, וכן הסתבר כי “אני אמרתי בבית החולים שנפלתי במדרגות” (עמ’ 8 שורה 8), ואשר על כן מבקשים הנתבעים לקבוע כי עדות התובעת איננה אמינה ולא ניתן לקבל את גירסתה, אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עם הנתבעים, ואבאר: אין כל ספק כי התובעת לא הצטיינה באמינות יתר, והדבר בולט לכל אורך עדותה, אלא שדווקא בשאלת אופן התרחשות התאונה התאפיינה עדות התובעת באמירת אמת, ובית המשפט האמין לה שהתאונה אכן ארעה בנופלה מקורה מגג המחסן בחצר המוסך כפי שטענה בכתבי התביעה המקורי והמתוקן, בתצהיר העדות הראשית ובעדותה בבית המשפט.

לא זו אף זו, עדותה של התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה קיבלה סיוע מפתיע מעדותו של בעל המוסך מר גבי נגר, אשר גם הוא לא הצטיין בהפגנת אמינות יתירה, בלשון המעטה. כך למשל טען מר נגר בתחילת עדותו כי “אני אומר עד רגע זה אני לא יודע מאיפה נפלה התובעת” (עמ’ 10 שורה 12). מר נגר טען כי “זמן קצר אחרי שזה קרה לתובעת נודע לי שלתובעת ארעה תאונת עבודה” (שם, שורה 14) אולם בשלב זה בגד בו זכרונו והוא לא זכר “מי סיפר לי שנגרמה לתובעת תאונה” (שם, שורה 15) “אמרו לי שהתובעת נפלה וזהו זה, אני לא זוכר מי אמר לי, אין לי מושג מי אמר לי” (שם, שורה 16). מר נגר הודה כי במועד התאונה שהה בשטח המוסך (שם, שורות 18-17), ואז באופן מפתיע הודה כי “אני כן התעניינתי אחרי כמה ימים ואמרו לי שהיא נפלה מהמעקה המדובר, דהיינו מהקורה… נכון שאחרי כמה ימים ידעתי שלתובעת היתה תאונה והיא נפלה מקורה על הגג” (שם, שורות 24-22), הנה כי כן, בתוך דקות ספורות שב אל מר נגר זכרונו, ולמרות שהצהיר כי עד לרגע מתן העדות אינו יודע מהיכן נפלה התובעת, הודה בהמשך שנאמר לו כי היא נפלה מהקורה, דהיינו, בדיוק מהמקום הנטען על-ידי התובעת.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לא ניתן לראות בעדות זו סיוע לגירסת התובעת שכן מדובר בעדות שמועה, אולם הדבר אינו מדוייק, שכן חזקה היא כי עדות שמועה אינה מהווה ראיה לאמיתותה, אולם לא ניתן לדחות את עצם אמירת הדברים ולהתעלם מקיומם, ועובדה היא כי סמוך לאירוע התאונה נמסר למר נגר כי התובעת נפלה מקורה המותקנת על גג המחסן בחצר המוסך, ואשר על כן הנני קובעת כי התובעת אכן נפלה מקורה בעומדה על גג המחסן.

יתרה מזאת, הנתבעים טוענים בכתב ההגנה כי התובעת “נהגה בצורה מסוכנת ובלתי אחראית ותוך אי איכפתיות ו/או אדישות לתוצאות מעשיה” וכן “לא נהגה בהוראת הממונים עליה ו/או נהגה שלא כהוראת הממונים עליה” (סע’ 9 ז’ 5-4 לכתב ההגנה) אלא שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם עדות מעבידה, מר נגר, אשר נאמן לשיטתו הכחיש בתחילה כי הורה לתובעת לעלות על הגג (עמ’ 11 שורה 16), אחר כך נסוג בו ומיתן גרסתו באומרו “… אני לא אמרתי לה לעלות, אמרתי לה ללכת לעזור בביצוע העבודה” (עמ’ 11 שורות 18-17). ישאל השואל, מהו סוג העזרה שהתבקשה התובעת ליתן? והתשובה לא אחרה לבוא מפי מר נגר אשר הבהיר כי אחיו ביצע עבודה על גג המחסן (עמ’ 11 שורה 20) ולדבריו “בעיקרון אחי ביצע את העבודה הזו… והיה צריך עזרה של עוד 2 או 3 עובדים שיעזרו לו, שלחתי את החברֶה לעזור לו, כולל את התובעת. לא שאלתי איזה סוג עזרה הוא צריך” (עמ’ 11 שורות 24-22). ופירוט סוג העזרה מופיע בעדותה של התובעת שהבהירה כי “… נשארתי לעמוד על הקורה הארוכה ממנה יצאו קורות קצרות, הנחנו ברזל בנין על הקורה הארוכה…” (עמ’ 9 שורות 20-19) ומי זה “אנחנו?” “אני ואח של גבי-משה, היינו על הקורה” (שם, שורה 23), הנה כי כן קיים תיאום מלא בין עדות התובעת לבין עדות מנהל המוסך – מר נגר, והמסקנה היא כי התאונה ארעה ממש כפי שתוארה על-ידי התובעת בכתבי התביעה, בתצהירה ובעדותה.

נשאלת השאלה מדוע דיווחה התובעת דיווח שקרי בבית החולים ולמוסד לביטוח לאומי. לדברי התובעת היא עשתה כן “כי גבי ביקש ממני” (עמ’ 9 שורה 9). מר נגר מכחיש זאת, ולדבריו “אני לא אמרתי לה שום דבר, אין לי סיבה להגיד לה…” (עמ’ 10 שורה 29) אלא שמר נגר לא אמר אמת בנקודה זו. האמת התבררה לאחר מכן כאשר מר נגר הודה כי “נכון שחברת הביטוח סרבה לתת לי בתחילה ייצוג משפטי משום שלא הודעתי לה על התאונה בזמן. פשוט לא הודעתי לה בזמן” (עמ’ 13 שורות 4-2) ולכן, סמוך לפציעת התובעת “אני ביקשתי שיתנו לי לדבר עם התובעת כי יש בעיה עם חברת הביטוח…” (עמ’ 12 שורה 27) שכן “אני רציתי להגיד לתובעת שתדע שהביטוח מתנער ממתן כיסוי ביטוחי לאירוע נשוא כתב התביעה, ושתשקול את כל העניין הזה כי זה נגדי…” (עמ’ 13 שורות 6-5), ואין לי כל ספק כי מר נגר שוחח עם התובעת מיד לאחר הפציעה וביקש ממנה לדווח הן בבית החולים והן למוסד לביטוח לאומי דיווח שקרי, על מנת שלא יבולע לו. במאמר מוסגר יצוין כי אינני משוכנעת שחברת הביטוח סרבה בתחילה ליתן למר נגר ייצוג משפטי בגין איחור בדיווח, ויתכן בהחלט שהיתה סיבה אחרת להתנערותה הראשונית של חברת הביטוח מייצוגו של מר נגר, סיבה שהיתה ידועה לו שכן מיד עם התרחשות התאונה ביקש מהתובעת לשקר בעבורו בהתייחס לנסיבות פציעתה. בהמשך הסתבר כי מר נגר אף הגדיל לעשות והציע לאבי התובעת דמי לא יחרץ בסך 3,000$ על מנת לקנות את שתיקת התובעת באשר לנסיבות התאונה וויתורה על הגשת התביעה. אומנם מר נגר ניסה להכחיש זאת בתחילה וטען כי “לא זכור לי שהצעתי לאבי התובעת כסף על מנת שהתובעת תחזור בה מהתביעה” (עמ’ 13 שורה 7) אולם, כפי שקרה למר נגר לא אחת במהלך עדותו, מששב אליו זכרונו הבוגדני הבהיר “סליחה נזכרתי, בשלב מסויים הגעתי עם חברת הביטוח שאני צריך לשלם 3,000$ לעו”ד שלי, ואז אני אמרתי לאבא שלה, לא ידעתי באיזה סכום מדובר, שבמקום שאני אתן לעו”ד 3,000$, קח אותם אתה ותרדו מן העניין, אני לא זוכר את הסכום” (עמ’ 13 שורות 10-7), האומנם?? וכאמור, אין כל ספק כי התובעת נשלחה על-ידי מר נגר לעזור לאחיו בפירוק והתקנת גג חדש על גג המחסן. התובעת עלתה על הגג וביצעה את הוראותיו של מר נגר ואחיו, ובשלב מסויים איבדה את שיווי משקלה, נפלה מהקורה, ונפצעה.

6.     החבות ועוולת הרשלנות

       לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להניח קיומם של שלושה יסודות:

א.    קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית.

ב.    הפרת החובה האמורה.

ג.     הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה האמורה.

       (ראה ע”א 145/80  ועקנין נ’  המועצה  המקומית בית שמש  ואח’, פ”ד ל”ז (1) 113).

6.1   חובת זהירות מושגית

       השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם היה המזיק יכול לצפות את התרחשות הנזק והאם צריך היה לצפותו.

       במקרה דנן נפגעה התובעת תוך כדי עבודתה אצל מעבידתה – המוסך, ולגבי יחסי עובד ומעביד נקבע בפסיקה עניפה ועקבית כי אין חולק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, כפי שקבע כב’ הנשיא ברק בע”א 663/88 שריזיאן נ’ לבידי אשקלון בע”מ, פ”ד מ”ז (3) 225, 229:

“נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית”.ב

וכן דברי כב’ השופט לוין בע”א 417/81 מלון רמדה שלום נ’ אמסלם, פ”ד ל”ח (1) 72, 76:

“מעביד כמעביד – כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת עליו חובת זהירות זו”.ו

מכאן, אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המוסך לבין התובעת.

6.2   חובת זהירות קונקרטית

במישור זה נבחנת השאלה “האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש” (פרשת ועקנין, עמוד 125).

שאלה זו, כמו קודמתה, נבחנת על פי מבחן הצפיות – האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית – האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו הנזק, כעניין שבמדיניות.נ

הפסיקה מכירה בקיומם של סיכונים שונים, בקובעה במפורש כי לא כל סיכון מטיל אחריות אוטומטית על המעביד במקרה של נזק, אולם, כפי שמבהיר כב’ השופט בך בפרשת שריזיאן (שם, בעמ’ 229):

“לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים…”.ב

בעניננו, הצהירה התובעת (סע’ 3 לתצהיר) כי נשלחה לעבוד על גג המחסן במוסך, על-ידי מר נגר מנהל המוסך, עובדה שאושרה על-ידי מר נגר בחקירתו (עמ’ 11 שורות 17, 24-22). התובעת הצהירה כי העבודה שנדרשה היתה פירוק גג ישן והרכבת גג חדש, ומר נגר אישר כי “אני ביקשתי מאח שלי לבוא ולעזור לי בעניין של הגג הזה” (עמ’ 11 שורה 20), ולכן, אין מנוס מהמסקנה כי כאשר שלח מר נגר לאחיו “… 2 או 3 עובדים שיעזרו לו…” (עמ’ 11 שורה 23) ובהם התובעת, הוא ידע כי מדובר בעבודה המתבצעת בחלקה על גבי הגג שפורק והמצריכה את העובדים לעמוד על קורות בגובה של כ – 3 מ’ מהקרקע, ללא אמצעי תמיכה או זהירות כלשהם, ולמרות זאת לא רק שמר נגר לא הדריך את התובעת באשר לסוג העבודה הנדרש ממנה, הוא גם לא סיפק לה אמצעי הגנה כלשהם, ולוּ מינימליים, על מנת להבטיח את בטיחותה בעומדה על אותה קורה בגובה של כ- 3 מ’ מהקרקע, ללא כל אמצעי הגנה.

מהאמור עולה כי אין כל ספק שמר נגר יכול היה  וצריך היה לצפות את נפילתה של התובעת, ומכאן, אין כל ספק שקיימת חובת זהירות קונקרטית וכי חובה זו הופרה על-ידי מר נגר והמוסך.

7.     אשם תורם

הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובעת אשם תורם ניכר שכן “כעובד סביר שעיניו בראשו שומה עליה להיזהר ולבדוק היטב את שטח עבודתה…” (סע’ 6 לסיכומים). בעדותה תארה התובעת את תנאי עבודתה בהסבירה “כשנפלתי עמדתי על הקורה… אחרי שפירקנו את הגג, נשארתי לעמוד על הקורה הארוכה… הנחנו ברזל בניין על הקורה… כי הוא (מר נגר – ד.ג.) ביקש מאיתנו להחליף בין הגג הזה לבין הקורות ברזל… אחת התפיסות לא היתה נכונה והחלקתי” (עמ’ 9 שורות 22-18). התובעת הבהירה כי עמדה על הקורות יחד עם אחיו של מר נגר ­- משה, ולדבריה “אני ואח של גבי – משה, היינו על הקורה. משה לא נפל. על הקורה הארוכה אני עמדתי, ומשה עמד על אחת הקורות המאונכות” (עמ’ 9 שורות 25-23).

מתיאור זה עולה לכאורה כי לתובעת אשם תורם מסויים, שכן עבדה במודע בתנאים מסוכנים, בגובה, וללא כל אמצעי הגנה, אלא מאי? בדיון בעניין אשמה התורם הלכאורי של התובעת יש להתחשב בשניים: האחד – אישיותה הגבולית משהו של התובעת (וזאת על-פי התרשמותי) והשני – היחסים המיוחדים בין התובעת למעבידה מר נגר, ואבאר.ו

באשר לאישיותה של התובעת – מדובר באישה צעירה אשר על-פי התרשמותי, הבנתה והאינטליגנציה שלה אינם גבוהים באופן מיוחד, כפי שניתן להתרשם גם מעדותה בפרוטוקול, וכפי שתיאר אותה מר נגר כ”ילדה בעייתית” (עמ’ 11 שורה 25, עמ’ 12 שורה 18).

באשר ליחסי התובעת עם מר גבי נגר – הן מדברי התובעת והן מדברי מר נגר עולה כי היחסים בין השניים הם יחסים מיוחדים ולא יחסים רגילים של עובד ומעביד. התובעת סיפרה כי “אחי עובד אצל גבי נגר” (עמ’ 2 שורה 7) וכי “אני מאשרת שמר גבי נגר התייחס אלי יפה ובהגינות במהלך השנים שעברו אצלו וכן עזר לי. נכון שגם אחרי התאונה אם הייתי צריכה משהו הייתי באה אליו, והוא היה עוזר לי… וזה היה ככה במהלך כל השנים… אני מתארת את גבי נגר כאדם הגון…” (עמ’ 8 שורות 22-17). עוד עולה מהדברים כי היחסים הינם יחסים קרובים, כמעט יחסי משפחה, והתובעת מתארת את מריבותיה עם מר נגר כמריבות שהם “כמו של זוג נשוי” (עמ’ 9 שורות 30-29), וכאשר רבו, “אישתו היתה משלימה בינינו והייתי חוזרת לעבודה” (שם). מר נגר אישר בעדותו את היחסים המיוחדים בינו ובין התובעת ומשפחתה. לדבריו “זה התחיל עם זה שהעסקתי את אח שלה… והתחיל להתפתח, כמובן שאבא שלו בא לבקר, הוא אדם מאוד נחמד, והתפתחו יחסים אישיים, אני מאוד מכבד את האבא. בפעמים שאבא שלה בא לבקש ממני, הייתי מעסיק אותה. קרו הרבה פעמים שאבא שלה בא וביקש לחזור ולהעסיק אותו (צריך להיות “אותה” – ד.ג.), והיו הרבה פעמים שהיא חזרה לבד, והיו פעמים שאישתי התערבה” (עמ’ 11 שורה 28 ואילך, עמ’ 12 שורות 3-1), ואין צורך לומר כי בסוג יחסים זה, ובהתחשב באישיותה של התובעת, יש להניח כי התובעת השתדלה לעשות את כל אשר התבקש ממנה או הוטל עליה, דבר אשר יש בו כדי לקבוע כי אין מקום לייחס לה אשם תורם.

8.     הנכות

       בתאונה נשוא כתב התביעה נפגעה התובעת בברכה השמאלית.נ

כפי שצויין, בפני שלוש קביעות רפואיות, האחת מטעם התובעת המעניקה לה 15% נכות רפואית, בצירוף מחצית תקנה 15, וסה”כ 19%, השנייה מטעם הנתבעות, המקנה לתובעת 10% נכות רפואית, והשלישית מטעם המוסד לביטוח לאומי, המקנה לתובעת 15% נכות רפואית בצירוף מחצית תקנה 15, וסה”כ 19%.

דומני כי לא אטעה אם אקבע כי קביעת המוסד לביטוח לאומי הינה קביעה אובייקטיבית, וככזאת – הראוייה ביותר מבין כל הקביעות המונחות בפני, מה עוד שהיא עולה בקנה אחד עם קביעת המומחה מטעם התובעת.

לאור האמור הנני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 15%.ב

9.     הנזק

בסיכומיו עותר ב”כ התובעת לפסיקת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר ובעתיד, כאב וסבל, עזרת צד ג’, נסיעות והוצאות רפואיות.

9.1   הפסד שכר בעבר

יש קושי בקביעת בסיס שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסדי העבר שכן התובעת לא עבדה באופן רציף והיתה עוזבת את עבודתה מיוזמתה לפרקי זמן בלתי קצובים. מר גבי נגר התייחס לכך בעדותו באומרו: “אם אני נשאל למה התובעת לא עבדה חודש מלא, אני עונה שהתובעת היא ילדה בעייתית, קשה לה לקום בבוקר, קשה לה להיות עקבית, ואם לא אני, עובדה שעד היום היא לא מצאה עבודה, לא לפני ולא אחרי” (עמ’ 11 שורות 27-25) ובהמשך חזר והסביר כי “התובעת היא ילדה בעייתית, ואי אפשר לקדם אדם שעובד יומיים פה, שבוע פה, ונעלם, אי אפשר לקדם אדם שיעשה עבודה ולא יסיים אותה, בלי אחריות, התחילה עבודה מסוימת, יכולה לעזוב אותה כעבור יומיים, ולא לחזור לעבודה, וזה דבר שהוא בלתי אפשרי להתקדם” (עמ’ 12 שורות 18-15). לדברי מר נגר “התובעת קיבלה שכר מינימום בתיאום איתה, אני לא יכול להכריח אותה לעבוד” (עמ’ 12 שורה 19) ואכן, מבדיקת נתוני הכנסתה של התובעת עולה כי היא קיבלה את החלק היחסי משכר המינימום בהתאם לתקופות בהן הגיעה לעבודה. כך עולה כי בין התאריכים 3/99-1 התובעת לא עבדה כלל, בחודש 4/99 התובעת עבדה 13 ימים בלבד והשתכרה 1,324 ₪ ברוטו, בחודשים 6/99-5 התובעת לא עבדה כלל, בחודש 7/99 התובעת עבדה 18 ימים בלבד והשתכרה 1,834 ₪  ברוטו,  ובחודש 8/99 התובעת עבדה 16 ימים בלבד, והשתכרה סך 1,630 ₪ ברוטו.

בגין נתונים אלו, לא יהיה זה נכון לעשות חישוב של מיצוע הכנסה כפי שנהוג לעשות בתיקים אחרים, לצורך קביעת הכנסתו של תובע, ואשר על כן, ועל דרך האומדנה, הנני מעמידה את בסיס השכר החודשי לצורך חישוב הפסדי התובעת בעבר, על סך 1,200 ₪ (סכום שהינו גבוה ממיצוע שכרה עובר לתאונה).

מאישור המוסד לביטוח לאומי שצורף לתיק המוצגים עולה כי התובעת היתה באי כושר מיום 19/8/99 ועד יום 16/2/00, במעוגל כ- 6 חודשים, ואשר על כן הינה זכאית לפיצוי בסך 1,200 X 6 חודשים = 7,200 ₪, ובשיערוך להיום מאמצע התקופה, סך של 9,090 ₪.

ב”כ התובעת טוען כי מאז תום תקופת אי הכושר ועד היום לא שבה התובעת לעבודתה ואף פנתה לשיקום מקצועי במסגרת המוסד לביטוח לאומי, ועל כן הוא עותר לפיצוי כספי בגין תקופה זו, אלא שאין בידי להיעתר לו. ראש וראשונה, התובעת הודתה כי לאחר התאונה חזרה לעבוד במוסך (ראה עמ’ 6 שורות 14-13) אלא שעזבה כעבור חודש ימים, ו”אולי עבדתי אצל גבי בשנת 2001 שלושה חודשים ולא חודש אחד, אני לא זוכרת, יש לי בעיה, אני יש לי בעיה, אני לא זוכרת” (עמ’ 6 שורות 16-15), ומהאמור עולה כי התובעת היתה כשירה לעבודה במוסך, ונראה כי עזבה את העבודה מיוזמתה ומסיבותיה היא, סיבות שלא הובררו במהלך המשפט, אולם אינן קשורות לתאונה נשוא כתב התביעה. בהמשך הסתבר כי התובעת מקבלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי החל מחודש 8/02 ולמרות שניסתה להתחמק מניסיונות ב”כ הנתבעות לחשוף את מקומות עבודתה מאז הפסקת עבודתה במוסך ועד היום, התברר כי היא עבדה לסירוגין באולם שמחות בבאר שבע (עבודה שהוגדרה על-ידה כעזרה לחברה), וניסתה מזלה ב”קורס קוסמטיקה לרכב” שנערך בדנמרק, וכן למדה “הכשרה לטסטים” (עמ’ 8 שורה 1). מהאמור עולה כי התובעת עבדה לפחות לסירוגין בזמן שקיבלה הבטחת הכנסה, ובמהלך תקופה זו אינה זכאית לקבלת פיצוי מהנתבעות. במאמר מוסגר יצוין כי ממקרא אישור המוסד לביטוח לאומי באשר לגובה דמי הבטחת ההכנסה החודשיים עולה כי שווי הבטחת ההכנסה עלתה על השתכרותה לפני התאונה, ועל כן אין ספק שהתובעת לא הפסידה הכנסה מאז תום תקופת אי הכושר.

9.2   הפסד השתכרות בעתיד

התובעת ילידת 1975 בעלת אישיות “בעייתית” כהגדרת מעבידה, מר גבי נגר, אשר אינה עובדת ברציפות, ומדבריה עולה כי היא מתייצבת לעבודה באופן אקראי כאשר עולה הרצון מלפניה, ובהתחשב בגילה ובהכשרתה, אין מנוס מהמסקנה כי התובעת הינה בלתי יציבה, ואין כל בטחון שתוכל להתמיד אי פעם בעבודה קבועה. עם זאת, התובעת הוכשרה לעבוד בעבודות פיסיות, ואם אכן תצליח להתמיד בעבודה מסוימת, תבוא נכותה לידי ביטוי.

לאור בעייתיות מצבה של התובעת, מחד, ולאור גילה הצעיר מאידך, ובהתחשב באפשרות שבעתיד, בשלב כלשהוא, תנהל התובעת אורח חיים נומרטיבי ורגיל, הכולל עבודה סבירה ובהתחשב ברמתה האישית ובהכשרתה, הנני מעריכה כי התובעת תהא מסוגלת בהחלט להשתכר שכר מינימום שהינו בסך 3,335 ₪ להיום.

כאמור, התובעת הוכשרה לעבודה פיסית, ועל פי התרשמותי לא תוכל לעבוד בסוג עבודה שאינו עבודה פיסית, ומשכך, ולאור נכותה – הגבוהה יחסית – בברכה, הנני קובעת כי שיעור נכותה התפקודית עולה על שיעור נכותה הרפואית, והנני קובעת את נכותה התפקודית בשיעור של 20%.ו

לתובעת נותרו כ- 33 שנות עבודה (עד גיל 62) אשר על  כן היא  זכאית לפיצוי  בגין הפסד הכנסה  עתידי באופן כדלקמן: 667 ₪ (20% משכר המינימום) X 251.6584(מקדם ההיוון עבור 33 שנים + 204 ימים) = 167,856.16 ₪.נ

9.3   כאב וסבל

בהתחשב  בכל האמור הנני  מעריכה את  הפיצוי בגין  כאב וסבל  בסכום של 80,000 ₪.

9.4   עזרת צד ג’

       זה המקום לציין כי התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה לגבי העתיד בלבד.

התובעת לא הביאה ראייה כלשהיא על-פיה תהיה זקוקה לעזרת צד ג’ בעתיד, והדבר אף לא עולה לא מחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה, לא מעדותה בבית המשפט ולא מתצהירה, אלא מאי? לא ניתן להתעלם מהעובדה שלתובעת 15% נכות רפואית, ויתכן שבעתיד, בשלב כלשהוא, הוא תיזדקק לסיוע בגין נכותה זו, והנני מעריכה סכום זה על דרך האומדנה בסך של 40,000 ₪.

9.5   נסיעות

התובעת לא המציאה כל ראיה על היזקקותה לנסיעות מוגברות בעבר, ולגבי העתיד, בהתחשב בנכותה (בברך) הנני מעריכה את הפיצוי על דרך האומדנה בסך של 8,000 ₪.

9.6   הוצאות רפואיות

התובעת לא המציאה כל ראיה באשר להיזקקותה בעבר או בעתיד לטיפולים רפואיים שאינם בסל הבריאות, ואשר על כן, נדחית עתירה זו.

10.   ניכויים

הנתבעים טוענים כי התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי סה”כ 116,565 ₪, וסכום זה יש לנכות מכל סכום שייפסק לטובת התובעת בתיק זה.

התובעת לא חלקה על גובה הסכומים האמורים (ולמעשה לא התייחסה כלל לסיכום סכומי הניכויים).

11.   סוף דבר, התובעת זכאית לפיצוי בסך 304,946.16 ₪. מסכום זה יש להפחית את הניכויים בסך 116,565 ₪, ואשר על כן ניתן בזאת פסק-דין על סך 188,381.16 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף אגרה ובצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור 20% בתוספת מע”מ כחוק.

       תיק זה קבוע לשימוע פסק דין ליום 13/1/04 אלא שהיות ופסק הדין מוכן, תואיל המזכירות לשולחו לב”כ הצדדים.